בחתונה של בתי היחידה, חמיתה נתנה לה קופסת מתנה. כאשר בתי פתחה אותה, גילתה בפנים מדים של עוזרת בית וזוג כפפות ניקיון. חתני הביט בה בציניות ואמר בסarkasm: “בדיוק מה שצריך בבית.” עיניה של בתי התמלאו דמעות וכל גופה רעד. קמתי אז בשקט ממקומי, שמרתי על איפוק ואמרתי בקול רגוע: “ועכשיו נראה יחד מהו המתנה שהכנתי לכם.” כשליה פתחה את הקופסה, פניהם נדהמו לחלוטין.
קוראים לי תמר בר-שלום, ולעולם לא אשכח כיצד ביום החשוב ביותר לבתי, נאלצתי להראות מהם גבולותיה של אם למען כבודה של בתה. חתונתה של לתם, בתי היחידה, עם גיא לוי נערכה באולם מטופח בכניסה לירושלים. הכול היה מתוקתק: פרחים לבנים, מוזיקה שקטה, חיוכים מצולמים בקפידה. גאווה שטפה אותי, התרגשות וגם מעט חשש.
משפחתו של גיא, ובייחוד אמו שרה לוי, עוררה אי נוחות בליבי מהתחלה. היא הרבתה לאמר הערות “תמימות” על כך שאישה טובה צריכה לדעת לשרת את בעלה. לתם ניסתה להקל ראש בדבריה, אמרה שזו חשיבה ישנה. אני שתקתי והשקעתי בלתבונן.
בעת הסעודה, הגיע רגע המתנות המיוחדות. שרה ניגשה אל לתם עם קופסה גדולה עטופה בנייר נוצץ, והגישה לה אותה בחיוך מאולץ. גיא הביט בה מלא שעשוע. לתם, בשמלת הכלה שלה, פתחה את הקופסה אל מול כולם. בפנים מדים של עוזרת וכפפות ניקיון. דממה השתררה. גיא גיחך וזרק בקול:
“בדיוק מה שצריך בבית.”
הרגשתי איך הדם זורם לראש. מבטי בלתם. עיניה דומעות, ידיה רועדות, והיא עוד מנסה לחייך, לא להכתים לה את היום היפה. זה היה הרגע בו נפל דבר בתוכי. לא רק המתנה הפוגענית אלא ההשפלה הפומבית, הצבתה של בתי “במקומה” מהיום הראשון.
קמתי באיטיות ממקומי. לא הרמתי קול, לא בכיתי. פסעתי בצעד בטוח לאמצע האולם ואמרתי:
“עכשיו, בבקשה, נביט יחד במתנה שלי לכם.”
הבאתי קופסה אותה הכנתי מראש. לתם פתחה אותה, מבולבלת, והתדהמה ניכרה מיד על פני שרה וגיא. ההפתעה התחלפה בפאניקה. האולם כולו השתנה באותו רגע אירוע שילדי ירושלים לא ישכחו.
לתם הסירה את המכסה, ולפתע לחש התפשט באולם כרוח סערה. הייתה שם תיקיית מסמכים מסודרים ומצורפת אליה דיסק און קי קטן. לתם הסתכלה בי בשאלה, הנהנתי לה שתמשיך. שלפה את המסמך הראשון וקראה בקול: חוזה בעלות על הדירה של לתם בר-שלום. הדירה שהם התכוונו לגור בה הייתה רשומה רק על שמה, לא על גיא ולא על משפחתו.
אז סיפרתי את מה שרבים לא ידעו. כשלתם התחילה לעבוד, החלטתי לעזור לה לקנות דירה. הכול נרשם כחוק ובשקיפות. גיא ושרה תמיד הניחו שבחתונה יקבל שליטה מלאה. לא טרחו לבדוק, אף לא שאלו.
לתם עברה על המסמכים. בינהם גם הסכם ממון עליו חתמה בהכוונתי ובעצת עורכת דין אמינה: הפרדה מוחלטת של רכוש. בדיסק היו הודעות וקלטות ששלחה לי לתם בחודשים האחרונים, בהן נשמעים שרה וגיא מדברים בגלוי איך “לשים אותה במקום” אחרי החתונה.
שרה קמה בצעקות שזה תחבולה ושאני מסיתה את בתי. גיא ניסה לחטוף לה את המסמכים, אבל לראשונה לתם התרחקה ממנו. קולה רעד, ובכל זאת אמרה:
“היום קיבלתי במתנה איך אתם באמת רואים אותי. אמא העניקה לי את האמת וההגנה.”
היתה דממה, תחושת מבוכה והלם. צד משפחת לוי השפיל מבט, אחרים לחששו בלחש. לתם נשמה עמוק ואמרה משפט שלא אשכח:
“לא התחתנתי כדי להיות עוזרת של אף אחד.”
היא ביקשה הפסקה, נכנסה איתי לחדר צדדי ובכתה כמו שנים לא בכתה. לא מתוך בושה, אלא מתוך תחושת שחרור. כעבור דקות חזרה, הורידה את טבעת הנישואין והודיעה שהחתונה מבוטלת.
זה כאב אך יחד עם זאת שדר עוצמה. זה היה תחילתה של דרך חדשה בה בתי בוחרת את עצמה.
חודשים חלפו מאז, ורבים שואלים אותי אם אני מתחרטת. תמיד עניתי: לא. לא גידלתי את ילדי לספוג השפלה במסווה של “מסורת” או הלצות מרושעות באריזה של “ערכים יהודיים”.
לתם בטוב. גרה בדירתה, עסוקה בעבודתה, בונה את חייה בשקט ושלווה. למדה שהאהבה אינה אמורה להכאיב. ואני למדתי שלפעמים השתיקה מגינה, אך לפעמים דווקא דיבור בזמן מציל חיים.
הסיפור הזה אינו על הריסת חתונה, אלא על מניעת הרס של חיים שלמים. רבות בארץ עוד שומעות את המשפטים: “ככה זה אצלנו”, “סבלנות, בשביל המשפחה”. אבל באיזה מחיר?
אם הגעת עד לכאן והסיפור נגע בך, אשמח לשמוע.
האם לדעתך הגבתי יותר מדי כאם?
האם היית נוהגת כמוני?
או חווית משהו דומה ופחדת לדבר?
הניסיון שלך עשוי לעזור למישהי היום שמתלבטת. שתפי בתגובתך. לפעמים קול אחד עושה את ההבדל.
