בחתונת הבית של אורן, הבן קרא לאמו זונה וחסרת בית ודרש ממנה לצאת. היא, יוכבת כהן, נשלפה במיקרופון והחלה לדבר
יוכבת עמדה בדלת של החדר, פתחו בקושי רק כדי שלא תפריע, אך גם לא תפספס רגע משמעותי. מבטה על הבן היה משולב בגאווה האםהיא, ברוך ובאופן כמעט מקודש. אורן עמד מול מראה בחליפה לבנה עם חולצה פומפולית, כאשר חבריו עזרו לו לקפל את החוט.
הכול נראה כמו מסך קולנוע הוא היה מתוח, יפה ורגוע. בתוכה של יוכבת, כאב נצמד למקום: הרגישה שהיא מיותרת בתמונה הזו, כאילו אינה קיימת בחיים האלו, כאילו לא קראה לה.
היא תיקנה בעדינות את קמט קצה שמלתה הישנה, מדמיינת איך היא תיראה עם המעיל החדש שהכניסה למחרת כי היא כבר החליטה ללכת לחתונה, אפילו ללא הזמנה. לפני שצעדה קדימה, אורן, כאילו הרגיש את מבטה, הסתובב ופניו השתנו ברגע. הוא נעמד, נכנס לחדר וסגר את הדלת.
אמא, נצטרך לדבר, אמר ברוגע אך בביטחון.
יוכבת יישרה גב. הלב שלה רץ במהירות.
בטח, בני. קניתי נעלי אלו שהראיתי לך, זוכרת? ועוד
אמא, הפריע הוא. אני לא רוצה שתבואי למחרת.
יוכבת נחרדה, ראשיתה לא הבינה את משמעות הדברים, כאילו המחשבה סירבה לתת כאב ללב.
למה? קולה רוטט. אני אני
כי זה החופה. שם יהיו אנשים. ואת נראית לא בדיוק כמו שצריך. ועבודתך אמא, תביני, אני לא רוצה שאחרים יחשבו שאני מבית של משהו.
מילותיו ירדו כמו קרח. יוכבת ניסתה להוסיף:
נרשמתי למספרה, יעשו לי תסרוקת, מניקור יש לי שמלה צנועה, אבל
אל תדאגי, הקטיעו שוב. אל תתבלבלי. את תבליטי בכל מקרה. בבקשה, אל תבואי.
הוא יצא, מבלי להמתין לתשובה. יוכבת נשארה לבדה בחדר חשוך. השתיקה עטפה אותה כמו צמר. הכול נעשה עמום אפילו נשימתה, אפילו טיקון השעון.
היא ישבה ללא תזוזה זמן רב. פתאום, כאילו דחופה מאת משהו פנימי, קמה, הוציאה ארון ישן עטוף באבק, פתחה קופסה ישנה ושאבה אלבום. הריח של נייר עיתון, דבק וימים נשכחים עלה ממנה.
בעמוד הראשון תמונה מקהה של ילדה קטנה בשמלה מקמעה עומדת לצד אישה שמחזיקה בקבוק. יוכבת נזכרה ביום ההוא האמא צעקה על הצלם, אחרי זה עלייה, אחרי זה על עוברים ושבים. בחודש נשללה ממנה זכויות ההורים, והיא נשלחה למעון.
דף אחר דף כמו מכות. תמונה קבוצתית: ילדים בבגדים זהים, ללא חיוכים. המטפל עם פנים קשות. אז היא הבינה לראשונה מה משמעות להיות בלתי נצרכת. נענשו, נדונו, נשארו ללא ארוחת ערב. אך היא לא בכה. הבכי שמור על החלשים, והחלשים אינם נרככים.
הפרק הבא נעורים. אחרי סיום תיכון היא עבדה משרתת קפה רחוב. היה קשה, אך כבר לא מפחיד. חוותה חופש וזה מרגש. היא התחילה להקפיד על מראה, תופרת חצאיות מבדים זולים, מעצימה תסרוקת ישנה. בלילות למדה ללכת על עקבים רק כדי להרגיש יפה.
ואז מקרה מקרי. בקפה בוצע קפיצה. היא שפכה מיץ עגבניות על לקוח. סערה, צעקות, מנהל צועק דרישה להסבר. היא ניסה להגן, אך כולם כועסים. ואז ויקטור גבוה, רגוע, חולצה לבנה חייך פתאום ואמר:
זה רק מיץ. מקרה. תנו לה לעבוד בשקט.
יוכבת נדהמה. עוד לא דיברו אליה ככה. ידיה רעדו כשלקחה מפתחות.
מחרת, הוא הביא פרחים, הניחם על מדף אמר: רציתי להזמין אותך לקפה. בלי שום התחייבות. הוא חייך כך שהיא, לראשונה אחרי שנים רבות, הרגישה לא משרתת קפה ממעון אלא אישה.
ישבו על ספסל בפארק, שתו קפה מכוסות פלסטיק. הוא סיפר על ספרים, טיולים. היא על המעון, על חלומות, על משפחה דמיונית.
כאשר הוא אחז בידה, היא לא האמינה. העולם שלה השתנה: במגע זה היה יותר רוך ממה שהרגישה כל חייה. מאז חיכתה לו. וכל פעם שהוא הופיע בחולצה ההיא, עם העיניים ההן היא שכחה מהכאב. היא בושה מהחוסר, אך הוא לא שם לב. אמר: את יפה. רק תהיי את עצמך.
והיא האמינה.
הקיץ ההוא היה חמים וארוך. יוכבת זוכרת אותו כתקופה זוהרת בחייה פרק שנכתב באהבה ובתקווה. יחד עם ויקטור הם נסעו לנהר, הלכו ביער, דיברו שעות בקפיטריות קטנות. הוא הכיר אותה לחבריו חכמים, מצחיקים, משכילים. בתחילה הרגישה מוזרה, אך ויקטור לחם את ידה תחת השולחן המחשה שנתה לה כוח.
היוּ שׁקְפוֹת השמש על גג הבית, נשאו שם תה בקפית, חבקו בפלייל. ויקטור שיתף בחלומות על עבודה בחברה בינלאומית, אך אמר שאינו רוצה לעזוב את הארץ לנצח. יוכבת הקשיבה, נודדת, תפסה כל מילה, כי הרגישה שהכל רגיש מדי.
פעם, הוא שאל ברצינות קלה: איך את מרגישה לגבי החופה? היא חייכה, הסוותה מבוכה, והביטה רחוק. בלבה נצנץ: כן, כן, אלף פעמים כן. רק פחדה לומר בקול פחדה להרוס את האגדה.
אבל האגדה נשברה על ידי אחרים.
הם ישבו באותה קפיטריה שבה עבדה יוכבת בתחילה, כשכל זה התחיל. ליד השולחן שכן מישהו וצחק בקול, אחרי כן קרה פיצוץ, וקוקטייל טיפה על פניה של יוכבת. נוזל נפרד על לחייה ועל שמלתה. ויקטור קפץ, אך היה מאחר.
בצד השולחן עמדה בתו של ויקטור, קרובת משפחה. קולה היה מלא כעס וגועל:
זאת היא? האהובה שלך? המשרתת? ממעון? זאת אתה קוראת אהבה?
הקהל הביט. מישהו חייך. יוכבת לא בכה. היא קמה, ניגשה למפית ונשטפה.
מאותו רגע התחיל הלחץ האמיתי. הטלפון זרק קולות רשע, איומים. לך לפני שיחמיר. נספר לכולם מי את. עדיין יש לך אפשרות להיעלם.
החלו הפקפוקים: שקרים נגד שכנים, שמועות שהיא גנבת, זונה, משתמשת בסמים. פתאום, זקן שכנה, יעקב אליהו, נגשה אליה ואמר שהבין אנשים שהציעו כסף לחתום על נייר, טוענים שהיא לקחה חפצים מהדירה. הוא סירב.
את טובה, אמר. הם הם נחש. תדבקי.
היא נשתפה. לא גילתה לויקטור לא רצתה להכביד עליו לפני שהולך ללמוד באירופה. רק חיכתה שהכל יעבור.
יום לפני המראה, ויקטור קיבל שיחה מאביו, מיכאל סידור, ראש העיר, איש קשוח ועצמתי. הוא קבע פגישה במשרדי העירייה.
היא באה, לבושה צנוע, אך נקייה. ישבה מולו, כאל משפט. הוא הביט בה כאילו היא אבק ברגליו.
אינכם מבינים עם מי אתם משחקים, אמר. בני הוא עתיד המשפחה. ואת כתם במוניטין שלו. צאו, או אדאג שתיעלמו לנצח.
יוכבת כיונה ידיים על הברכיים.
אני אוהבת אותו, לחשה. והוא אוהב אותי.
אהבה? חייך בזלזול סידור. אהבה היא מותרות של שווים. ואת לא שווה.
היא לא נשברה. קמה, ראשה מורם. לא הודיעה לויקטור. האמינה שהאהבה תנצח. אך הוא טס, ולא הגיעה האמת לידע.
שבוע אחרי, בעל הקפיטריה, סטף, קודר, טען שהחפצים נעלמו, ושמישהו ראה אותה מסחפת משטח. יוכבת לא הבינה. משטרה הגיעה, חקירה החלה. סטף הצביע עליה. אחרים שתקו. אלה שידעו אמת פחדו.
עו”ד המדינה, צעיר, עייף ולא מתעניין, דיבר בבית המשפט בקול רפה. הראיות חוטים לבנים. מצלמות לא הראו דבר, אך עדויות עדי ראייה נראו משכנעות. המושל השפיע. גזר דין שלוש שנים במעצר.
כאשר סגרו עבורה דלתות התא, יוכבת הבינה: הכל. האהבה, התקווה, העתיד נותרו מאחורי הסורג.
כשהרגעה הפיזית, היא נבעלה בחיוניות. בדיקות הצביעו על תוצאה חיובית.
היא הייתה בהיריון. של ויקטור.
היא קיבלה את הכאב, ואז שקט. החלטה: היא תשרוד, למען הילד.
להיות בהריון במעצר היה גיהינום. היא הועינקה, מושפלת, אך שתקה. היא ליטפה בטנה, דיברה עם העובר בלילה. חשבה על שם יובל. במקווה לכבוד שם של קדוש.
ההולדת היתה קשה, אך הילד נולד בריא. כאשר היא קיבלה אותו בזרועות היא בכתה בדממה, בלי ייאוש, רק תקווה.
במועדון של שני נשים אחת נידונה ברצח, אחרת בגנבה ליוו אותה בחום, דרשו, לימדו. יוכבת תפסה אחיזה.
חצי שנה לאחר מכן שוחררה בתנאי מוקדם. מחכה לה יעקב אליהו, מחזיק במעטפה ישנה.
קחי, אמר. קיבלנו אותה. בואי, החיים החדשים מחכים.
יובל נרדם בעגלה, מחזיק דובון קטנטן.
היא לא ידעה איך להודות. לא ידעה מאיפה להתחיל. אך התחילה ביום הראשון.
בבוקר, השעה שש: יובל במעון, היא במשרד, מנקה. אחר כך מרתון, בערב משגרת מחסן. בלילה חוטים, בד, שפצות. תפרה הכל: מגבות, מאפים, כריות. היום הפך ללילה, הלילה ליום, והכל טפטף בערפל. הגוף נמשך, אך היא הלכה כמו נעה.
יום אחד פגשה לארה בחנות סמוכה לקפיטריה. היא עצרה, ראתה את יוכבת:
אלוהים את? בחיים?
מה היה אפשר? חייכה יוכבת.
סלחי שנים רבות שמעי, סטף הלך לפשיטת רגל. הוא נפל. ראש העיר? הוא במוסקבה. ויקטור? נישא. כבר שנים. אבל אומרים, לא שמח. שותה.
יוכבת הקשיבה, כאילו דרך זכוכית. משהו קנה אותה פנימה. היא רק הנהנה:
תודה. מזל טוב לך.
והיא הלכה. ללא דמעות, ללא צעקות. רק בלילה, כששכבה את יובל, ישבה במטבח, התירה לבכי. בכי של שקט, בלי בכי צורח פשוט שחרר כאב מהעיניים. בבוקר קמה והלכה.
יובל גדל. יוכבת נשתדלה להקנות לו הכל. צעצועים ראשונים, מעיל צבעוני, אוכל טעים, תיק יפה. כשהחלה חום, היא שכבתה ליד המיטה, סיפרה סיפורים, שמה קומפרסים. כשנפל ושבר ברך, היא ברחה מהשטח, מלאה בקצף, והקנפה על עצמה שלא שמרה. כשהבקש טאבלט, מכרה את הטבעת הזהב היחידה זיכרון של עבר.
אמא, למה אין לך טלפון כמו לכולם? שאל יום אחד.
כי יש לי אותך, סאשון, חייכה. אתה השיחה החשובה שלי.
הוא הרגל שהכל מגיע בלי בעיה. שהאמא תמיד שם, תמיד מחייכת. יוכבת החזיקה עייפות כמה שאפשר. לא התלוננה. לא אפשרה לעצמה חולשה. אפילו כשרצתה ליפול ולא לקום.
סאשון גדל. הפך לבטוח, כריזמטי. למד היטב, חברים רבים. אבל לעיתים אמר:
אמא, קני לי משהו כבר. לא עוד בדים.
יוכבת חייכה:
טוב, יקירי, אשתדל.
אבל בליבה נרעד: האם גם הוא כמו כולם?
ביום שבו הודיע על נישואיו, חיבקה אותו בדמעות:
סאשון, כמה שמחה אחזור לתפורה שמלה לבנה, טוב?
הוא הנהן, כאילו לא שמע.
ואז באה השיחה שהרסה הכול. את עובדת ניקיון. את בושה. מילים כמו סכין. היא ישבה מול תמונה של סאשון בכפכפים כחולים, מחייך.
אתה יודע, קטן, לחשה, אני כאן בשבילך. הכל. חייתי רק בשבילך. אך אולי הגיע הזמן גם לחיות בשבילי.
היא קמה, הלכה לתיבת פח ישנה, שבה שמרה ליום אפור. ספגה. היה די. לא למותר, אלא לשמל מראה, לתספורת, למניקור. נרשמה לסלון בפריפריה, בחרה איפור עדין, תסרוקת מסודרת. קנתה שמלה כחולה אלגנטית פשוטה, אך מתאימה.
ביום החופה עמדו לפני המראה זמן רב. פניה לא הייתה של אישה מעבודת ניקיון, אלא של אישה עם סיפור. היא הסתכלה ולא האמינה. אפילו מרחיקה שפתיה.
סאשון, לחשה, היוםבאותו הרגע, כשקול המתחתן נשמע, יוכבת הרגישה את לבה מתמלא באור של קבלה עצמית, והביטה בבת זוגו של סאשון בעיניים שקטות, משאירות מאחורה את כל העבר.
