קושי לבחור
יאיר שוב נשאר במשרד עד שעות הקטנות של הלילה. נועה יושבת על השולחן ומסתכלת על הארוחה שהצטלקה. ריח של עוף אפוי עם עשבי תיבול מתערבב בריח של נרות שהדליקה לפני כמה שעות העף נמס בטיפות משובשות כאילו היו דמעות. הטלוויזיה משרה על מזג האוויר, אך היא לא מקשיבה. במקום זאת היא מתמקדת בחריקת המעלית במדרגת הבית ובקולות הצעדים במדרגות האם הוא?
הדלת אינה נפתחת.
היא הייתה יכולה להתקשר ולשאול: איפה אתה? או מתחילה לי דאגה. אבל למה? הוא תמיד משיב באותה צורה: בקרוב או אל תפריע לי. ואז הוא יגיע, ידביק את הטלפון, והשתיקה הכבדה תלך ביניהם כאילו הם שניים, אבל כל אחד לבד.
הם גרו יחד כבר חמש שנים.
אתמול תמר, החברה שלה, שלחה תמונה מהטבילה של בנה. ברקע פרצופים שמחים, שמלה יפה, בעלה של תמר מחזיק את הילד בזרועות. והיום ברשת הופיעו תמונות חתונה של חברים משותפים.
מתי אתם? שאלו.
אנחנו לא ממהרים, ניסה יאיר לזרום.
אבל נועה כבר נמאסה מהלא ממהרים.
אתה באמת רוצה להתחתן איתי? היא שואלת.
יאיר נכנס, תולה את המעיל, ומתקרב למקרר כדי לשפוך לעצמו בירה. השאלה פקדה אותו ברגע היד קפאה באמצע.
כמובן, רוצה, משיב הוא בקול עמום, כאילו המילים תקועות בגרונו. עכשיו זה לא הזמן המתאים לשאלה הזאת.
מתי יהיה מתאים? היא לוקחת מזלג כאילו בפעם הראשונה שהיא רואה אותו. כשקונים דירה? כשמתקדם בקידום? או כששנינו נגעים בארבעים?
הוא מסתובב, מחפש מפלט בתווית הבקבוק.
אל תדאג, טוב? אני עייף, הוא אומר.
גם אני עייפה, לוחשת נועה.
הוא כבר מתקרב למקלחת, משאיר אחריו שתיקה כצפיה העבה שבה הם אבודים כבר שנים.
יאיר גדל כשהראה לו משפחה נופלת.
הוא זוכר את אביו כפי שהיה לפני: מצחיק, חזק, מרים אותו, הילד בן חמש, עד התקרה. ואז את האב אחרי: מבט ריק, ריח של משקה חריף, זרק כלים על אימו.
עדיף שלא היה לי אב כזה, הוא מתלונן לשיחה עם חבר.
באותו רגע הוא נשבע לעצמו: אם יקים משפחה, היא לא תהיה כזו. רק כשיוודא שלא יחזור על הטעות.
אבל הביטחון לא מגיע.
נועה היא ההפך המוחלט של אמו רגועה, סבלנית, לא מושפעת מהתקפצות. ובכל זאת
בכל פעם שהיא מעלה בעדינות נושא נישואין, יאיר תופס את עצמו במחשבה:
אם אני טועה? האם בתוכי יש מפלצת?
הוא רואה איך ידיו מתקשות אחרי יום קשה בדיוק כמו אביו. מרגיש איך תוקף שלו מתעורר כשנועה מבקשת דבר מה. למרות שלעולם לא הרים ידו עליה ולא הרים קולם, הפחד גרם לו לבלוע את הקול:
מה אם זה רק ההתחלה?
פעם אחת, אחרי ויכוח קשה, נועה שואלת ישר:
אתה פוחד להיות כמו אביך?
אני לא אהיה, משיב בחוסר סבלנות.
מה הבעיה אז?
אני לא בטוח אם אצליח להיות טוב כמוהו.
היא נשתתת. אחרי כן לוכדת את ידו:
אף אחד לא דורש מושלם. רק רוצה שתנסה.
יאיר יודע: עבורו לנסות אומר לסכן חיי מישהו נוסף. הפחד חזק יותר מהאהבה.
אני צריך קודם לעמוד על רגליי, אומר הוא אחרי המקלחת, מתקלף במגבת. במבטו עייפות שמגיעה אחרי משמרת של שתיםעשר שעות. רוצה שהכל יהיה מושלם לנו.
נועה יושבת על השולחן, מחכה. במבטה מצויין משהו שבין הבנה לתסכול עייף השיחה הזו היא כבר לפעמים ממאה.
ומה בשבילך מושלם? שואלת, וקולה אינו מאשים, אלא סקרן באמת.
יאיר קופא. הוא אומר את המילה לעיתים קרובות, אך מעולם לא חשב על משמעותה. במוחו צפים תמונות: דירת שלושה חדרים במרכז תל אביב (ואף הם גרים דירת שני חדרים קטנה ליד תחנת רכבת), מכונית יוקרתית (ואף רכב טויוטה משומשת משמשת אותו חמש שנים), תפקיד מנכ”ל (והוא כבר מרוויח שלוש פעמים את הממוצע בירושלים).
הוא לא משיב, כי פתאום מבין המושלם שלו הוא כמו מודעת פרסומת: ברק, אבל ריק בפנים. כאילו הוא מחכה לרגע קסום שבו הכוכבים יתיישרו, הכסף יתכפל, והוא יהפוך לפתע לאיש אחר הבעל המושלם, האב המספק.
נועה צופה כשפניו משנים הבעות. היא מכירה את הנטייה שלו לשים עצמו במלכודות של ציפיות בלתי מציאותיות.
את יודעת, היא אומרת לבסוף, בוחרת מילים בקפידה, הרגע המושלם מעולם לא יבוא. אנחנו יכולים להיות מאושרים כאן ועכשיו, בדיוק כפי שאנחנו.
יאיר מביט בדירתם על מדפי הספרים שאספו יחד, על תמונות הטיולים, על החתול שנרדם על הכיסא. והפעם הוא תוהה: אולי מושלם הוא לא תנאי חיצוני, אלא הם שניים יחד. הפחד מלקחת צעד אל הלא נודע מגלה שוב אותו, והוא נשאר שותק.
הוא רק מושיט יד למפסיק, מכבה את הטלוויזיה ולוקח את הטלפון, כאילו שיחתם נגמרת.
יאיר אוהב את נועה.
אוהב כשהיא צוחקת על הבדיחות המשעשעות שלו בארוחת בוקר. אוהב איך היא נאנחת בחלום כשהוא מושך את המיטה לכיוונו. אוהב אפילו את ההרגל שלה להשאיר כוסות תה לא גמורות בכל פינה כל מציאה כזו גורמת לו לחייך.
אבל הוא גם אוהב את השקט.
השקט שמגיע כשנועה יוצאת לבקר את הוריה לסופ”ש. אוהב את ההרגלים שלו לשים גרביים על הרצפה, לא להדליק אור, לשבת למשעה שלוש בלילה במשחקי מחשב, לצאת פתאום לדייג עם החברים בלי שום תירוץ.
למה אנחנו צריכים חותמת בתזא”ש? שואל הוא ברגעים כאלה, מחבק אותה על הכתף בזמן שהיא שוטפת כלים. אנחנו כבר יחד. זה לא מספיק?
נועה רוצה יותר.
לא טבעות יקרות, לא ארוחת סעודה מפוארת. היא רוצה את הדבר הקשה למגע אך חשוב תחושת בחירה. שכל בוקר הוא יתעורר ויבחר להיות איתה בכוונה, לא מתוך הרגל, ולא כי זה כך, אלא כי הוא באמת רוצה.
חותמת היא לא על מחויבות, היא אומרת, מביטה בעיניו. היא על כך שבין כל האפשרויות בחיים אתה בוחר דווקא אותנו.
יאיר מרים מבט. הוא יודע שכבר בחר לפני זמן רב. אבל המילה לעולם עדיין מפחידה עם הקביעות שלה. כאילו בחתימה ברשם, הוא קבור לנצח את הבחור החופשי שיכול היה לברוח לכל מקום ברגע.
ואם נתגרש? שאלה פורצת פתאום, כאילו הוא נושא אותה כבר זמן רב, והדברים יוצאים לבסוף. הוא עומד ליד החלון, גבו אל נועה, מביט בעיר המוארת, ורואה תמונות אחרות חשבונות עורך דין, חלוקת נכסים, חדרים ריקים.
מה? נועה נבוכה.
זה יקר… משכנתא, מזונות… הוא מדבר כאילו מכין תכנית עסקית, לא ככל הנראה סיום הקשר. אתה יודעת איך שלחבר שלי היה הוא נאלץ להכניס חצי דירה, ועוד משלם על הילד…
נועה קמה בחשש, צוחקת בקול רך, מריר, כמעט חסר קול. הצחוק הזה מזכיר לנשוף, בועת אוויר אחרון של ספינה הצוללת.
כבר חשבת על גירושין, אבל אתה פוחד להתחתן, אומרת היא, וקולה אינו כועס, אלא מלא הבנה עייפה. הכי מצחיק זה שאתה מפחד מגירושין יותר ממה שאנחנו עלולים לאבד זה את זה עכשיו. גירושין הם מספרים, ניירת, הפסדים מוחשיים. אבל לאבד אהבה זה בשבילך משהו מופשט, לא?
יאיר מתהפך. במבטו מתפשטת תסכול הוא לא ציפה לתגובה כזו. הוא היה מוכן לריב, לדמעה, אפילו לשקט כועס, אבל לא לבהירות הזאת.
אני רק… מתחיל, אך המילים נתקעות בגרונו. מה הוא יכול לומר? שהוא מנסה להגן על שניהם? שהוא רוצה לתכנן כל אפשרות? זה היה נשמע כהתנצלות, ושניהם ידעו זאת.
נועה מתקרבת לאט, עומדת במרחק של ידיו. פניה רגועות, אך בעיניה נצרת החלטה חדשה.
אם כבר עכשיו אתה חושב איך נפרד, היא לחישה, משמעות הדבר שאנחנו כבר מתפזרים. רק שלא חתמנו על זה.
היא מסתובבת и יוצאת מהחדר, משאירה את יאיר עם חישוביו, פחדיו, והבנה פתאומית: כל הניסיונות שלו לתכנן את העתיד עשויים להרוס את ההווה ברגע זה.
סיום
הם נפרדים באחד מהימים הרגילים שבהם החיים בעייתיים לא משנים. בלי מרדף, בלי כלים נשברים נועה באה מהעבודה שעה מוקדמת יותר ומתחילה לאסוף חפצים בשקט. יאיר תופס אותה בעיצומה של הפעולה כשחוזר הביתה.
את יוצאת? שואל הוא, קפוא בדלת.
נועה קופחת חולצות למזוודה, את אלה שהיא אוהבת עליו. תנועותיה מדויקות, כאילו ההחלטה לא הייתה ספונטנית.
כן, עונה, לא מרימה מבט. מצאתי דירה במרכז.
יאיר מרגיש שהאדמה מתרחקת מתחתיו. הוא דמיין את הרגע הזה מִעלֵה אלף פעמים, ועכשיו מבין שהוא לא מוכן. בכלל.
אנחנו יכולים… מתחיל, אך נועה קטעה:
לא, יאיר. לא נוכל. נתתי לנו חודש אחרי השיחה ההיא. אפילו לא ניסית.
היא סוגרת את המזוודה בלחיצה שקטה. הקול הזה נשמע חזק יותר משער שנפתח.
נועה עוזבת לא משועממת בגלל שאיבדה אהבה. אהבה היא דבר משונה, היא איננה נעלמת פתאום. היא עוזבת כי לבסוף הבינה שהפחד שלה ממחויבות חזק יותר מהאהבה. הוא לא חשש מהנישואין כשלעצם; הוא חשש לבצע את הבחירה המודעת. פחד לומר כן לא רק לה, אלא לכל החיים שיבואו אחר כך.
לא חיכיתי להבטחות לכל החיים, היא אומרת בפתח הדלת. ביקשתי רק דבר אחד שתבחר בנו כאן ועכשיו. אבל אתה לא הצלחת.
יאיר נשאר לבד. בדירה שהפכה פתאום לגדולה מדי. בחופש שהפך לרעש חזק מדי. בטלפון בידו, מספר נועה כבר הוקלד חמש פעמים ואז נמחק.
הוא חופשי. לחלוטין חופשי. יכול לעוף עם החברים לסופ”ש, לשהות עד שעות הקטנות במשרד, לפזוז גרביים בכל מקום. אבל בלילה הראשון הוא שוכב על הספה, מביט בתקרה, זוכר איך נועה נאנחה בחלום כשהוא מושך את השמיכה.
ואין לו תשובה אם יותר מפחיד לאבד אותה או לאבד את עצמו. כי עכשיו, כשאינה כאן, הוא מבין בפחד עמוק: אולי הוא היה האיש שהצחק איתה על הבדיחות בבוקר, והוא החופשי הזה הילד שמסתתר מאחורי רשימות תירוצים.
