אני בת שישים וכבר יצאתי לגמלאות. חיה בגפי כבר עשר שנים, בלי בעל, בלי ילדים, בלי חברות. הילדים שלי עסוקים בעסקים שלהם ובמשפחותיהם בערים אחרות, בעלי נפטר, וכל מה שנותר לי זו החווה ההנאה והכיף שלי. מיד כשמזג האוויר מתחמם קצת, אני עוברת לשם, מנקה את הבית ואת השטח, שותלת בגינה. שם אני מרגישה בבית ובשלווה.
אבל בחורף פשוט אי אפשר לחיות שם, השלג מקשה על הכול, אני לא מצליחה לפנות אותו אפילו עם מגרפה. אין לי מי שיעזור לי, אז אני נאלצת לעבור לדירה בעיר. בסתיו זה סביל. השנה, בספטמבר, קצת התקררתי, נשארתי שבוע בעיר, אבל מיד כשהקור חלף חזרתי לכפר הקטן שאני כה אוהבת.
הגעתי אל ביתי, והשער פתוח לרווחה. הופתעתי, חשבתי שמישהו נכנס לגינה שלי. אבל לא… הכול היה במקומו, פרט למנעול הדלת שנשבר… חששתי שמא הבית נפרץ ולמה מישהו פרץ לבית של גמלאית? נכנסתי בשקט. בפנים הכול היה כפי שאני זוכרת, פרט לשמיכה על המיטה שלא השתמשתי בה, וכוס על השולחן… אני הרי תמיד שוטפת כלים! משהו כאן לא מסתדר.
הפחד הראשוני עבר, ובמקומו הגיע כעס. מי ולמה נכנס לכאן, שותה מכוס שלי… הצצתי מהחלון, וראיתי נער מוזר יושב מול הבית ומדליק מדורה להתחמם, מניח ידיים קרובות ללהבות. הנה, האורח הלא-קרוא שלי…
יצאתי מהבית ושיעלתי, מצפה לתגובה. ה”משיג גבול” התרומם, נראה מפוחד אך לא ברח, להפך התקרב אליי:
סליחה, אני פה רק מעט זמן…
דיבר ברוגע ובצניעות, קטן, מיד הלב שלי התרכך:
כמה זמן אתה כאן? מה אכלת?
רק יומיים… לא היה לי הרבה אוכל… הייתה לי פרוסת לחם…
שלף בגאווה חכת דיג שעליה חיבר חתיכת לחם לבן.
איך הגעת לכאן?
אמא שלי ובעלה זרקו אותי מהבית. לא רוצה לגור איתם, אז עזבתי…
בטח הכפר כולו מחפש אותך.
אף אחד לא מחפש, כמו תמיד. זו לא הפעם הראשונה שאני עוזב. שבועות שלמים לא הופעתי בבית ואף אחד לא שם לב. חזרתי רק כשהייתי רעב ממש, וגם אז לא שמחו לראות אותי…
התברר שהנער כלל לא מהכפר שלנו. סיפור מוכר, פשוט ועצוב. אמא שלו מובטלת, בני זוג מתחלפים שוב ושוב.
אחרי כזה סיפור, הלב שלי נעשה כבד, ורציתי לעזור לו. ברור שהשארתי אותו איתי, האכלתי אותו וחשבתי כל הלילה מה לעשות. בבוקר נזכרתי בידידה ותיקה, נדמה לי שיש לה תפקיד בעירייה, והחלטתי להתקשר, אפילו אם לא תעזור לי לפחות תכוון אותי הלאה.
הידידה הרגיעה אותי ואמרה שתטפל במצב, והיא הבטיחה לקחת את העניינים לידיים. כמובן שהייתי צריכה להתרוצץ, להשיג כל מיני מסמכים, אבל אחרי כמה שבועות הפכתי לאפוטרופוס החוקי שלו. הוא לא האמין למזלו, ואמא שלו אפילו לא ביררה על בנה.
אז עכשיו אנחנו חיים יחד כמו נכד וסבתא, בחורף בדירה בעיר ובשאר השנה בחווה. בקרוב הנער יתחיל בית ספר, ואני בטוחה שיצליח מאוד, כי הוא כבר כותב, קורא, סופר היטב ואפילו מצייר! ואיך שהוא מצייר! ממש אמן…
