בחורף, רוית החליטה למכור את הבית שלה ולעבור לגור עם הבן. הבת דנה וכבעלו כבר מזמן מזמינים אותה, אבל היא חשבה על האיזון הפיננסי שלה ולא רצתה לוותר על הנכס. אחרי שבץ מוחי קטן, כשהתאוששה כמה שפחות אפשר, הבינה שהחיים לבדה לא בטוחים, במיוחד שאין רופא בכפר הקטן שבו היא גרה. היא מכרה את הבית, השאירה כמעט הכול לשוכרת החדשה, ונסעה לבן שלה.
קיץ, המשפחה של הבן, שמתגוררת בקומה תשיעית של בניין ישן בתל אביב, עברו לבנות קוטג’ חדש שנבנה לפי תכנון של הבן. “גדלתי בבית על האדמה”, אמר הוא, “זהו הבית של ילדותי ואבנה אותו”. הקוטג’ דו-קומתי, עם מטבח רחב, חדרים מוארים וחדר רחצה שצבעו תכלת כמו ים. רוית צחקה: “זה ממש כמו ליפול על חוף”. רק ששכחתם החדרים של רוית ושל נכדתה שיר היו בקומה העליונה, ולכן היא נאלצה לרדת בחשכה בלילה לשירותים, מחזיקה חזק במעקה וכועסת לעצמה: “שלא אפול מהשינה!”
רוית התמקמה מהר עם המשפחה, והקשר עם דנה, הבת-חתן, היה טוב. שיר, שנמצאת בעולמות האינטרנט, לא מציקה, ורוית מנסה לא לקלקל אף אחד. היא חשבה לעצמה: “הדבר החשוב הוא לא ללמד, לשתוק ולפעמים להסתתר”. בבוקר כולם יצאו לעבודה וללימודים, והיא נשארה עם הכלב ריני והחתול מרסי, וגם עם צב בשם רבקה שעלה למרכז האקווריום העגול ומביטה בה. אחרי שהאכלה את הדגים והצב, קראה לכלב לבוא לשתות תה. ריני היה כלב צ’או-צ’או רגוע וחכם, עם עיניים חומות גדולות שהביטו אליה כמו שצריך. היא הוציאה קופסה של עוגיות לילדים ריני פשוט עייף באהבת העוגיות. היא קנתה לו עוגיות לילדים קטנים, כי הוא חיי בעד תזונה נכונה, אבל היא הרגישה רחמים עליו.
לאחר ארוחת הצהריים והסידור של הבית, רוית יצאה לגן הירקות. היא המשיכה לעבוד באדמה, למרות שמקומה היה בעיר. כשחפרה במרפסת, היא שמתה לב לגבול הגבוה שמסתיר את השטח של השכן. רק במקום אחד, מאחורי הבית, לא היה גדר, והבן הציב גדר דקורטיבית קטנה. היא ראתה את השכן, זקן בכובע שחוק, שהיה עובד שם, נראה מרוחק ולא פתוח. הוא תמיד נעלם למבנה הצדדי או למוסך ברגע שהיא הבחינה בו.
יום אחד, כשרצה לסדר את חדר של שיר, עלתה לקומה העליונה והזיזה את הווילון. פתחה את החלון וראתה את הזקן הולך לאט, ראשו מוריד, מתיישב על דלי ישן ליד שדי. הוא לבש חולצה ארוכה בצבע לא ברור, וקיבל קור רוח של ספטמבר הקור. הוא שיעק, מנגב את העיניים במגפו. “מתקשק, אבל מרודד”, חשבה רוית, ואז הבינה שהוא בוכה.
לבה קפץ. “האם אתה צריך עזרה?” קראה אל החלון. אבל קול נשיאה של האישה חזרה מהחלון ועצר אותה. היא הבינה שהזקן לא לבד, למרות שלא השיב לקריאותיה. הוא נעמד באותו מקום, והאוויר סביבו היה של מבט עצוב ובלתי נפרד. הרוח נעה בין שערותיו הלבנות, וחזהו קמעה. רוית הרגישה את הקושי הלבד שלו, אפילו כשיש לו משפחה. “מה צריך לעשות כדי שגבר יזדעזע?” היא שאלה את עצמה.
במהלך היום, היא עקבה אחרי הזקן דרך הגדר הקטנה, וראתה שהוא לא נמצא בבית הרבה. לפעמים הוא היה במרפסת, לפעמים בונה משהו במבנה הצידי. היום היא שמעה אותו מדבר לעצמו: “הוי ציפורים מסוכנות, חופשיות בחום הקיץ, ואז החורף מגיע והולכות לתוך כלוב, אינן מוזנות. גם אני בתוכו. לאן נלך? למי אנחנו במבוגר נזדקק?” הקול שלו היה מלא ייאוש, ורוית הרגישה כאב בלב.
אחר הצהריים, במהלך הארוחה, רוית שאלה את דנה על השכן. “היה פעם כאן משפחה, ואז האמא מתה, הבעל פיטר יעקב נותר עם הבן. כמה שנים לפני שהבן נישא והביא את האישה לבית. כשפיטר פרש, החלו הרעשים מהחצר שלו. הוא מעולם לא עבד בגינה, רק הלך לחנויות, וביקר את נכדתו לעיתים.” דנה השיבה: “הבן שלו שקט, אינטיליגנטי, לא יוכל להתווכח, כל המשפחה גודלה כך.” רוית הגיבה: “זה לא טוב בעידן שלנו, תמיד רציתי בחור עם לב של חזק”. פיטר יעקב, היה במרחק, השיב: “אם מישהו יסתכל על אשתו ברכות, אני ארד לו על הצוואר”. השיחה גרמה לה ללכת לישון בלי מנוחה, והזיכרונות הכאובים של חייה הציקו.
בימים שלאחר מכן, היא ציירה על נייר דלת על חוף הכינרת, עם מפתח שנפל לתחתית האגם. היא חשבה שאין אף אחד שיביא אותו חזרה. היא חשבה על בעלה המנטלי שהיה מדבר על לקבור אותה מתחת לעץ תפוח, היא חיברה רשת סביב יד הדלת, הצמידה קלה של ברז ברזל, כדי שתשמע את קליק של הברזל אם מישהו ינסה לפתוח.
בבוקר שלמחרת, היא הלכה לקנות לחם בחנות הקטנה שבשוק, ושמעה קולות של מוכר שמדגיש שהלחם הוא “אפיוני” ויוצא בתאריך של היום, אבל היא ראתה שהקראסט קשה ויבש. היא ביקשה להחליף ועברה למוכר אחר, קיבלה לחם טרי, והאיש הזקן על המדרכה אמר: “תודה על העזרה, אחרת לא הייתי יודע איך להתמודד עם האי-נוחות”. היא חייכה והחליטה לבקש קפה מהשכן, שמו שמואל, שהתגורר בקרבתה.
“נראה שאנחנו שכנים”, אמרה, “אנו גרו יחד”. שמואל חייך, הציע לחתוך פרוסה מהלחם ולקחת אותה. הם דיברו על הקיץ, על תבואת תפוחי האדמה, על גידול תפוחי אדמה. רוית הזמינה אותו לבוא לביתה לתה. הוא נרתע, אבל היא חייכה והזמינה אותו בחום. היא הכינה תה, הוסיפה פיקניק של עוגיות ביתיות, וכלב ריני נרדם ליד הדלת. שמואל הביט סביב וראה את האווירה הקטנה והחמה, רהיטים עם רקמות ובדים צבעוניים, וחשב: “בישראל האושר נמצא בפרטים הקטנים”.
אחרי שתיה של תה, הם דיברו על קיבוץ, על מחיר של תפוזים בשוק, על קושי של שמואל שמרגיש לעיתים בודד. רוית רצתה לשאול מדוע הוא תמיד נראה עצוב, אבל נשארה עם תחושת חוסר ביטחון.
מאותו יום, החיים של רוית קיבלו משמעות חדשה. בבוקר היא הכינה לחם וירקות, הלכה לגן, ושמואל כבר בחוץ, מנפנף לה יד. היא העבירה לו מזון ביתי, והוא קיבל בהתלבטות, מבין שזוהי כוונה טובה ממנה. היא המשיכה לשמור על קשר עם השכן, ובסוף סוף מצאה שלווה קטנה בלב האדמה ובחיים הקטנים של היום-יום.
