בחודש שעבר היו יומולדת לבן שלי. אמרתי לו שאגיע כאורחת.

גידלתי שלושה בנים. כל אישה שחיה תחת קורת גג אחת עם ארבעה גברים מבינה על מה אני מדברת פזור בגדים בכל פינה, נעליים בסלון, אף פעם לא תמצאי שולחן פנוי לארוחת ערב. אני כבר בת 52, ותמיד האמנתי שמקומה של אישה הוא ליצור בית חמים שתהיה תחושה שאפשר לחזור אליו אחרי יום ארוך, שיהיה נעים ובטוח. אבל לא נראה לי שזו התפיסה של הכלה שלי.
הבן הבכור שלי התחתן לפני שנתיים, ותוך תשעה חודשים הביאו לנו נכדה ראשונה. הוא היה אז בן 28, היא הייתה בסך הכול בת 20 עשרת שנים מפרידות ביניהם, והיא עדיין סטודנטית, אבל זה בכלל לא הרתיע אותו.
הכולה שלי, עינת (כמובן, שם עברי למהדרין), כשהייתה בהריון, לא עשתה לו חיים קלים. בכל בוקר חלפה על פניי כמו משאית: איתמר (הבן שלי), אני רוצה תפוח. עכשיו אני רוצה תפוז. עכשיו תביא לי פרחים!. הבן שלי, מלאך וסבלנות בעיניו, לא פצה פה ועשה הכול. חשבנו שהלידה תרגיע אותה, אבל זה לא קרה.
היא הניקה חודשיים וזהו. יום אחד הודיעה לאיתמר שהיא עייפה, אין לי כוח, תן לישון בלילה. איתמר, רגיש בנשמה, ביקש ממני לשמור לה על הילדה. מה אעשה, לב של אמא כמובן שנעניתי.
בזמן שאני החלפתי חיתולים ורדפתי אחרי בקבוקים, עינת בילתה שעות במספרות ובספא, וברגע שחזרה הביתה לא עלה בדעתה לבשל לבעלי שחזר עייף מהעבודה. מצאתי את עצמי שבוע שלם שומרת על נכדה מכל הלב אבל היא? מתעוררת בשתיים בצהריים, חיה לפי מה שנוח לה. הכל הופקר עליי.
אחרי חודש נשברתי. אמרתי שחייבת לחזור הביתה. עינת נעלבה, בטח. ועדיין, ביקרתי אצלם מדי פעם, ולא אהבתי את מה שראיתי: בלגן בביתהם, מקרר ריק, בדיחה אחת גדולה.
אפילו להכין משהו חם לילדה לא היה לה כוח או חשק ואני, אחרי שגידלתי שלושה בנים ואכלה פלאפל של אמא כל יום, לא מבינה איך אפשר ככה. יום הולדת של איתמר הגיע, החלטתי להפתיע ולעזור קצת, בטוחה שעינת תבשל מלא פינוקים. מה קיבלנו? הזמינה פיצה וסושי במשלוח כל החברים צחקו, אני כמעט בכיתי.
לא מצליחה להבין את איתמר. מה נסגר, למה הוא שותק? אולי בגלל שלא גרו ביחד לפני החתונה, הוא פגש את הבלגן רק כשכבר היה מאוחר. אני רואה שקשה לו. הוא בולע וסותם.
ולכן, אני שוקלת: איך גורמים לה להבין מה המשמעות של להיות אמא ואישה, שיעלה לה החשק בסוף לתפקד בבית? רק מפחדת שהבן שלי ייעלב, שלא יפנה לי גב ברור לי שאני צריכה לכבד אותו ואת הבחירות שלו, אבל מה אמא אמורה לעשות כשהלב מתפוצץ מצער?
מה אתן אומרות, כולן כאלה? מה הייתן מייעצות לדבר איתה ישר ולעניין, או להמשיך לאכול את הלב בשקט? האם זה בכלל התפקיד שלי להתערב או לתת לדברים להסתדר מעצמם? איך מתמודדים עם כלות ישראליות של הדור החדש?