סבתא שלי הייתה אישה קשה, ממש קשה לפעמים הייתה רעה עד מאוד, אבל הדרכים שלה תמיד היו עטופות בחשכה לא מוסברת.
אמא ואבא שלי התגרשו ממש מוקדם, הייתי אז ילדה קטנה מאוד אני לא זוכרת את אבא שלי בכלל. עברנו לגור אצל סבתא כשמלאו לי חמש, הייתי בידיה לאורך כל ילדותי הערה, כמו בתוך חלום עמום בירושלים שבלילה.
סבתא הייתה אישיות מורכבת, עם דרישות עזקות: צריך להיות ילדה ממושמעת וחרוצה. אני לא זוכרת עליה שום דבר טוב: אפילו קולה הצורם נשמע לי כמו עננים אפורים מעל ביתנו.
כשחברים מתחרטים על הילדות שלהם, אני אפילו לא רוצה לחשוב עליה. אין לי למה לחזור אמא לא סייעה לי כלל. לא הייתה לי אפשרות לברוח זה היו ימי התשעים, ירושלים חיוורת. יכולתי רק לפנטז על כסף ועל עבודה. נאלצתי להסתפק בכך. סבתא ניסתה לפקד עלי ועל אמא שלי כל שיחה הסתיימה רק במה שרצתה היא.
כך חיינו. ברחוב כמובן, תמיד העמדנו פנים, בחלום של הסתרה.
בכיתה ה’, החיים של אמא השתנו: גבר ממודיעין לקח אותה לגור איתו. שנה אחר כך הוא הזמין אותי אליו. אבא החורג לא ממש אהב אותי, אבל גם לא פגע בי. אחרי שנים עם סבתא שתמיד איתגרה אותי, הבית עם אבא החורג היה כמו גן עדן חלום של חום אילם.
סבתא לא קיבלה את מערכת היחסים, ואמא ניצלה בהזדמנות לברוח מהשליטה הנוקשה. מאז לא דיברו כלל.
מדי חודש אני מתקשרת לסבתא שיחת טלפון קצרה עם הכנה ארוכה, כאילו כל חוטי השיחה כרוכים בענן אפור. מדברת בשקט על דברים חסרי חשיבות, בורחת מהשליליות מתמקדת רק בחיובי. מחליפים שתיים־שלוש הודעות כלליות. פעמים בשנה, ביום ההולדת וביום נעמי, אני מביאה פרחים ועוגה. לא נשארת יותר מחצי שעה, וככה זה זה הכל. התקשורת שלנו היא חלום של פשטות.
החיים שלי עכשיו מתנהלים היטב יש לי גבר שאני אוהבת, ילד קטן ומשפחה אוהבת. לאחרונה, בעלי ואני החלטנו לקחת משכנתה ולקנות דירה בתל אביב. בשנה שעברה סבתא שלי חגגה שמונים.
פעם הייתה חזקה, טיפלה בבית לבד, אפילו במסגר התל אביבי. פתאום הכל התערפל; היא מסתגרת בחדר, לא יוצאת אפילו אל המטבח, רק שוכבת ורוב הזמן נעה בקושי בין חדרים. עכשיו היא חולה שכנות עזרו לה בכל, בידיהן ובצל הפנימי שלה. המציאות נעשתה כזו שהיא זקוקה לטיפול צמוד.
סבתא מלאה קרובי משפחה רחוקים, ועכשיו כולם מתקשרים אלי מטיחים בי אשמה! הם לא מצליחים להשיג את אמא, שגרה עם בעלה בחו”ל. לכן הם חושבים שאני חייבת.
אבל אני יודעת איזה גיהינום זה יהיה. כן, היא זו שטיפלה בי, האכילה אותי, לימדה אותי. ובאיזשהו אופן, הגיע התור שלי לשלם לה חוב. ואני לא רוצה לשלם! היא לא אהבה אותי, היא לא חיבקה אותי, כל ילדותי. הצלחתי לשחרר את המשקעים על התנהגותה כלפי, אבל סליחה אין בי! מצד שני, התחושה של אשמה מתגלגלת עלי אני מבינה שאני צריכה לעזור לאישה הזקנה.
רעיון טוב יהיה למצוא מטפלת, אבל אין מספיק כסף יש לי ילד קטן ומשכנתה בשקלים, ובני חולה לעיתים קרובות.
מה עלי לעשות?
האם נכדה חייבת לטפל בסבתה הקשישה, או שיש לה זכות לדחות במיוחד שלא תובעת שום ירושה? היא לא רוצה לא את סבתא כזו ולא את רכושה רק שקט מהחלום.
