זה היה לפני שנים רבות, כשעוד הייתי נערה קטנה בכפר על שפת שמורת הכנרת. שם, בחיפוש אחר ריחות הקיץ, הבחנתי בגוזל בר בר מתנוסס על חוף האגם, כאילו מבקש עזרה מהעיניים האנושיות.
כל תושבי האגם נסגו ממנו, חוששים שהציפור תגזול אותם. לא יכולתי לשבת בצד ולצפות, ולכן התקרבתי אל הגוזל והצעתי לו מזון. הוא לא קיבל הוא רק הוציא ציוץ שדמה קריאה לשיר, כאילו מזמין אותי לעקוב אחריו. באומץ קטן, פעלתי ונסעתי אחרי הקול, והוא הוביל אותי לעבר מערת סלעים קטנה ליד המים.
בין הסלעים נלכד גורו של הגוזל, והקול של ההורים הרקיע סביבו, קורא לו בקול רועד. בתשומת לב רבה חילצתי את הגור הקטן ושמתיו בחזרה אל הוריו. הגוזל הצעיר חזר אל המשפחה, והם ששטו יחד אל מרחק המים.
אבל הגוזלים לא השאירו אותי מאחור. כמה ימים אחר כך, קבוצה של גוזלים ברו ברו חזרה אליי, נושאת איתה מכתב תודה במעופם. מאז הקימו הם קן קטן בחצר ביתי, והייתי שמחה לגדול יחד איתם. כל בוקר הם קראו לי בציוצים שמחים, ובערב הם נווטו אותי עד לדלת, ואף השאירו לי גוריהם לטפל בהם כשיצאו לחפש מזון.
עם השנים למדתי כמה חשוב להקשיב למי שהעולם שוכח לשמוע. כל יום שבו התקרבתי לחבריהם המנופחים, הרגשתי איך הלב מתרחב כמו אש בשדה חורש. המשפחה הציפורים הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי; הבוקר נצבע ברעשים של גולות, והלילה נסתם בנעימות של כנפיים.
הקהל שבעבר חמקם מהגוזלים, בחר במקום זאת לבוא ולצפות בחברות המופלאה בין אדם וציפור בר. כך הפגישה הפשוטה על שפת הכנרת שינתה לא רק את גורו של הגוזל, אלא גם את גורלי היא מילאה אותי בטיפוח, באמונה ובשמחה אמיתית, שליווה אותי עד היום.
וכאשר אני עוברת עוד פעם ליד האגם, מרגיש הרוח לוחשת עלי בתשובה שמחה: תודה.
