במהלך הנופש שלי בבית הבראה בנתניה, החלטתי להירשם לערב ריקודים. לא תכננתי שום הרפתקת אהבה רציתי פשוט להתרחק מהשגרה, להאזין למוזיקה חיה, לזוז קצת ולשכוח מהכל.
האולם המלא אנשים, ההמולה התערבבה בצלילי סקסופון נעים, ואני בשמלת קיץ בהירה הרגשתי פתאום כמו נערה בתיכון במסיבת ריקודים ראשונה שלה. ואז, לפתע, הרגשתי יד על כתפי.
אפשר להזמין אותך? קול גברי שאל, הסתובבתי עם חיוך, חושבת שאני רוקדת עם זר. אבל זה לא היה זר בכלל. הבטתי בפניו. לא ראיתי אותן כבר ארבעים שנה, וממש באותו רגע הזמן כאילו נעצר.
זה היה תומר. החבר הראשון שלי מתקופת התיכון, זה שנהג לכתוב לי שירים בקצה המחברת ולחכות לי עד שער הבית.
הרגליים הפכו רכות, כמעט לא הצלחתי לעמוד. תומר? לחשתי. הוא חייך בדיוק את אותו חיוך שובב שזכרתי מהתקופה שישבנו יחד על קיר האבן מול בית הספר. שלום, יעל אמר כאילו נפרדנו רק אתמול. רוקדים?
יצאנו יחד לרחבת הריקודים, והתזמורת התחילה לנגן שיר סווינג ישן. רקדנו כאילו מעולם לא הפסקנו. הוא עדיין זכר שאני אוהבת כשהבן זוג מוביל בביטחון אך עדין, בלי למשוך. ואני שוב הרגשתי כמו בת שמונה עשרה, מאמינה שהחיים רק מתחילים.
בהפסקה ישבנו בפינה שקטה של האולם. האוויר היה מלא בניחוח בושם וגופי אנשים חמים. לא חשבתי שאפגוש אותך שוב אמר לי. אחרי הבגרות החיים רצים מהר… לימודים, עבודה, נסיעות… ופתאום עברו ארבעים שנה.
שיתפתי אותו על הנישואים שהתפרקו לפני כמה שנים, על הילדים שיש להם את חייהם. הוא דיבר על אשתו שנפטרה לפני שלוש שנים, ואיך היה לו קשה למצוא את עצמו מחדש. הקשבתי, והבנתי שעדיין אנחנו מדברים באותה שפה מלאה חצאי משפטים, בדיחות משותפות, מבטים שמבינים אחד את השנייה בלי מילים.
כשתזמורת שוב התחילה לנגן, תומר הושיט ידו. עוד ריקוד? שאל. וכך עבר הערב כולו ריקוד אחרי ריקוד, שיחה אחרי שיחה. שנינו ידענו שזו לא עוד פגישה מקרית משעממת בבית הבראה. היה כאן משהו אחר, עמוק ומרומם יותר.
בסוף הערב יצאנו יחד למרפסת. ערפל קל טיפס מעל לים, ופנסי הרחוב העירו את הלילה באור זהוב וחם. את יודעת שפעם הבטחתי לך שבליל שישים שלנו נרקוד יחד? שאל פתאום. קפאתי לרגע; שכחתי לגמרי את ההתערבות המצחיקה שלנו מאז, שבילדות נראתה רחוקה ולא מציאותית. והנה, חייך קיימתי.
היה לי גוש בגרון. כל חיי חשבתי שאהבות ראשונות יפות כל כך כי הן נגמרות. שאילו היו נמשכות, היו מאבדות את הקסם שלהן. עכשיו תומר, עם שער מאפיר וקמטים עדינים סביב העיניים, עומד מולי ואני עדיין רואה בו את הנער ההוא.
חזרתי לחדר שלי בלב פועם, כמו אז, בגיל שמונה עשרה. ידעתי שזה לא סתם צירוף מקרים. לפעמים הגורל נותן לנו הזדמנות נוספת, לא כדי לשחזר את העבר אלא כדי לחיות אותו סוף סוף, כמו שצריך.
ואולי בגלל זה, כשבבוקר שלמחרת תומר הציע שנלך יחד לטיול לאורך החוף, לא התלבטתי כלל. השמש רק התחילה לזרוח מעל לים, צובעת את המים בזהב וורוד. החוף היה כמעט ריק, רק שחפים חגו מעל המים ובקצה נראו זוג מבוגרים אוספים צדפים.
הלכנו יחפים, לאט, נתנו לגלים הקרירים לשטוף את רגלינו. תומר סיפר על חייו על איך אחרי התיכון נדד ממקום למקום, על המסעות שחיפשו למלא לו את הלב אבל אף פעם לא נתנו מה שהעניק חיוך אחד לפני עשרות שנים. הקשבתי לכל מילה והרגשתי שכל שיחה מסירה עוד שכבת שקט שהייתה בינינו.
לפתע נעצר, הרים מהחול חתיכת אבן ים צהובה והגיש לי. בתור ילד חשבתי שאלו פיסות שמש שנפלו לים אמר בחיוך. אולי זו תביא לך מזל.
סגרתי את האבן בכף כפי והיא הייתה חמימה, כאילו הים לא הצליח לצנן אותה. הבטתי בתומר וראיתי בו גם את הגבר שהוא, וגם את אותו נער מהתיכון שידע להאיר את עולמי.
ההליכה נמשכה שעות, אף על פי שהרגישה כמו דקות אחדות. כשחזרנו, הרוח פורעת לי את השיער, והוא לא הפסיק ללטף לי את הפנים באותו אופן זכור מלפני שנים. פתאום הבנתי אני לא רוצה שזה יישאר זיכרון רומנטי בלבד. אני רוצה לנסות עוד, באמת, ללא חשש מהעתיד.
בערב, כשישבנו יחד במרפסת של בית ההבראה מול השקיעה, לא היו מילים גדולות רק שקט מרגיע ויד אחת על שלי. תומר לחש אולי באמת החיים יודעים לחייך אלינו פעמיים. ואני, בפעם הראשונה מזה זמן רב, האמנתי שגם לי זה יכול לקרות.
