היי, שמעת את הסיפור המשוגע שהייתי עד היום?
בין בת השכונה בת חיפה בת שלי, נועה, ואבא, יוסי אנחנו גרים בדירה ממש חמודה, שירשתי מאמא שלי, רבקה. זה דירת שלושה חדרים, כל חדר נפרד ואין חיבור ביניהם. יש לנו מרפסת ענקית, קומה מרווחת, שירותים ומקלחת נפרדים, והמטבח קטן אבל עם נוף לים. בנוסף, יש לנו סלון גדול שבו כולנו מתאספים. אנחנו מרוצים עד תום ואין לנו שום כוונה לעבור.
יום אחד, כשיצאתי מהחנות הקטנה בכיכר החלוצים, עבר לי ליד שכנה שלנו, מר שי, שלשום קיבלתי אותו על המרפסת. הוא ניגש אלי כאילו כבר סיכמנו על משהו, והתחיל לדבר:
אתה ותינוקתך גרים יחד, נכון? למה שלא תעבור לדירתי ואני לעולמי? יש לנו שני חדרים, זה יותר משמאל בשבילכם! למה אתם צריכים שלושה חדרים? חבל על הדירה שלכם, היא קטנה, אבל יש לנו מרפסת גדולה ויש מקום לכולם. אנחנו מחפשים דירה יותר רחבה, אבל ההצעות לא נוחות, והדירה שלכם בדיוק מה שאנחנו צריכים! אל תדאגו, אנחנו משקיעים יותר.
הקשבתי לו בקפדנות, כמעט שקטה, והפסקתי אותו כשדיבר על להתאים זה לזה. חשבתי לעצמי אם הוא כבר תכנן לנו כל דבר, כאילו אנחנו רק צריכים להיכנס לדירתו הקטנה. זה היה מצחיק!
אני בטוחה שזה בדיחה, ושאם אתה רציני, איך הגעת למסקנה שאנחנו רוצים לעבור לדירה קטנה יותר? אתה חושב שאני מוכנה לוותר על הדירה המרווחת שלנו ולעלות לדירה שנראית כמו קופסת אלומיניום? אם הייתי מחליפה את הדירה של שלושה חדרים, זה לא היה עם כזאת. ומה הקשר ל”הכל מספיק לשניים”? אני לא מתכננת לשנות.
הוא המשיך במרמורים: אנחנו רק רוצים את הטוב ביותר, שכל אחד ירגיש בנוח. אנחנו אצלכם, ואתם אצלנו. אתם לא יודעים מה טוב בשבילכם!
עד היום אנחנו עדיין במקומנו, והקשר עם שכנה שלנו נקטע. הוא והמשפחה שלו כבר לא מברכים אותנו בפנים, כנראה שהסירוב שלי פגע בהם מאוד. ובכל זאת, אנחנו שמחים על הבית שלנו, עם נוף לים ועם מרפסת שמזמינה כל בוקר קפה חם.
