קחי, ילדה שלי, זה בשבילך ולאחים שלך. תאכלו, מתוקה שלי. אין עוון בלחלק, העוון הוא רק לעצום עיניים.
מַלְכָּה בסך הכול בת שש, אבל החיים כבר העמיסו על כתפיה משא כבד שילדות אחרות בקושי מדמיינות. היא חיה במושב קטן אי שם בארץ, בבית ישן שמחזיק מעמד רק מהתפילות של אמא, לא מבטון או יסודות. כשהרוח נושבת חזק, הקירות רועדים כאילו בוכים, ובלילות, הקור פורץ פנימה דרך החרכים בלי לשאול רשות.
ההורים שלה עובדים ב”עבודות מזדמנות”. יום אחד יש להם פרנסה, יום למחרת לא. לפעמים חוזרים עייפים, ידיים סדוקות, עיניים כבויות, ולפעמים, הכיסים ריקים כמעט כמו התקוות שלהם. מַלְכָּה נשארת בבית עם שני האחים הקטנים שלה, מחבקת אותם כל פעם שהרעב מתחיל לדקור חזק מהקור.
היום דצמבר. דצמבר אמיתי, שמיים כעוסים ואוויר שמריח של גשם וקור בחוץ. חנוכה בפתח, בכל פינה בישראל מרגישים את החג אבל לא אצלם בבית. בסיר שעל הפלטה מבעבעת תבשיל פשוט של תפוחי-אדמה, בלי בשר, בלי תבלינים, אבל עם כל הלב של אמא. מַלְכָּה מערבבת בזהירות, כאילו רוצה שהאוכל יספיק לכולם.
פתאום חודר ריח חם, מפתה, מהחצר של השכנים. ריח שנכנס ישר לנשמה עוד לפני שמגיע לבטן. השכנים שוחטים עוף לחנוכה. יש שם שמחה, צחוק, הצליל של צלחות נוקשות, והרעש של הטיגון. למַלְכָּה, זה נשמע כמו אגדה שמספרים מרחוק.
היא מתקרבת לגדר, האחים נאחזים בשולי החולצה שלה. הגרון שלה יבש, אבל היא לא מבקשת. רק מביטה. עיניה החומות מלאות בשקט של תשוקה. היא יודעת שלא נכון לרצות מה שאין לך אמא חינכה אותה לכך אבל הלב שלה עוד לא יודע להפסיק לחלום.
ריבונו של עולם, לוחשת ברוך, רק טיפה…
ואז, כאילו השמים שמעוה, קול רך קורא לה:
מַלְכָּה’לה!
היא נבהלת לרגע.
מַלְכָּה’לה, בואי הנה מאמי!
סבתא רחל עומדת ליד הסיר, לחייה סמוקות מהחום, עיניה זוהרות כמו מדורה. היא מערבבת בפולנטה ומביטה על מַלְכָּה ברוך שלא הרגישה מזמן.
קחי, ילדה שלי, זה בשבילך ולאחים שלך, אומרת בחסד טבעי ופשוט.
מַלְכָּה עוצרת, הבושה מכבידה על לבה. האם מותר לה לשמוח? אבל סבתא רחל מחייכת ומגיעה אליה שוב, ודחפה בידיים רועדות קופסה מלאה חתיכות עוף חמות, זהובות, עם ריח של חגי ישראל.
תאכלי, ילדה. אין עוון בלחלק. עוון זה רק לעצום עיניים.
הדמעות זולגות למַלְכָּה, והיא כבר לא מצליחה לעצור. לא מרעב היא בוכה. היא בוכה כי, לראשונה, מישהו באמת ראה אותה. לא “הילדה הענייה”, אלא פשוט כילדה.
היא רצה הביתה עם הקופסה בחיבוק, כאילו מתנה מהשמים קיבלה. האחים קופצים מרוב שמחה, ולשבריר רגע, הבית הקטן מתמלא צחוק, חום וריח שכזה לא היה בו מעולם.
כשההורים חוזרים בערב, רצוצים וקפואים, הם מוצאים את הילדים אוכלים ומחייכים. אמא בוכה בשקט, ואבא מוריד את הכיפה ומביט לשמים בהכרת תודה.
באותו ערב אין חנוכייה מפוארת. אין מתנות.
אבל יש רְעוּת ישראלית.
ולפעמים, זה כל מה שצריך בשביל לדעת שאתה לא לבד.
יש ילדים כמו מַלְכָּה גם עכשיו, שלא מבקשים דבר… רק מביטים.
מביטים על החצרות המוארות, על השולחנות העמוסים, על החגים של אחרים.
לפעמים, קופסה של תבשיל, מחווה קטנה, מילת עידוד הכול יכול להיות המתנה הכי יפה בחיים של מישהו.
אם הסיפור הזה נגע לך בלב, אל תישאר אדיש.
