בוא איתי! היום יש לי חצר בלי כלב, ואתה תהיה שומר טוב, לא אפגע בך!
קפצתי על האופניים ונסעתי לכפר משואה. בדרך, סבא יוסף הסתכל סביב כמה פעמים, אבל אף אחד לא רדף אחריו.
היא הייתה כלבה לאחברתית בדיוק כמו אנשים קוראים למישהו לאחברתי. היא הייתה כך.
פעם, לפני המון שנים, סבא יוסף, שבא לחפש אגוזים ביער הדרים, מצא גורכלב צעיר. רק אלוהים יודע איך הילד הזה הגיע ליער העמוק.
הגור הלך בשקט בין העצים, רטוב מהגשם, לא קשור לשום רצועה סבא יוסף קרץ, נעמד קרוב יותר.
לא הייתה מחוספסת ולא יפה במיוחד, אבל יש בה משהו. מבטו נחת על עיניה החומות לא של גור, אלא של חיה חכמה.
בוא איתי! היום אין לי כלב בחצר, ואתה תהיה שומר מצוין לא אפגע בך!
קפץ על האופניים וחזר לביתו בכפר. בדרך הוא הביט סביב כמה פעמים, אף אחד לא רדף אחריו, והוא שכח כבר את הפגישה ביער.
בביתו היה משק חקלאי לא קטן: שלושה חזירים, חזירה עם עשר חוטלות, פרה בשם מילכה, עשר תרנגולות, שש ברווזים עם גוריה, וחתול בשם מיצר.
סבא יוסף הסתובב עם סיגרייה של קנאביס (הוא לא אהב לחצים של חנויות), פתח את השער והחל להירגע על ספסל ליד הבית. פתאום הוא שמע רחש.
עיניים חומות הציצו אליו בריכוז כזה, עד שסבא לא ידע מה לעשות.
טוב, בוא לחצר? אחרי הפסקה ארוכה, הגור ננעץ חזרה ונעלם בחשכה.
זה נמשך כמה ימים. העיניים החומות הביטו בו כל ערב, כאילו מחפשות נשמה שוות.
יום אחד, כשסבא יוסף ישב על הספסל והסתובב סביבו את הסיגרייה, היא (הכלבה) נגעה בו, ריחנה, ושכבה ברגליו.
סבא יוסף לא היה רך במיוחד, הוא ראה בבעלי החיים רק משאבים. כמה חזירים, כמה פרות, כמה תרנגולות יותר מידי בשביל זיכרון. הוא כבר לא זיהה כמה כלבים נעלמו מהחצר: אחד נרצח, אחר מת מחולה. השולחן היה ריק.
בקיץ הראשון, ברק פגז את השמיים, והוטרינר אמר שמדובר בכיני. אף אחד לא מצטיין בצחוק סבא יוסף איש קשוח, חורב דמעות.
אשתו, חנה, הייתה חזקה עוד יותר. כל הכפר זוכר איך היא הכתה גוזל בכף יד רק כי הוא שחקן מחריב.
יוסף נטח את הסיגרייה והביט בגור השוכב ברגליו. העיניים החומות עקבו במרץ.
טוב, חיה, נראה שהחלטת להישאר איתי. אז שמעי אוכל אותך פעמיים ביום, מה שה’ ירצה, אבל לא אפגע בך. יש מחנה חם, לפעמים אשחרר אותך בלילה כמה שעות לשומר על החצר. אם את מסכימה, בואי איתי!
כך התחילה חייה של החדשה. סבא יוסף קרא לה להבה. מקור השם? אולי הסיפור של סבתא יוהנה על ארץ רחוקה.
להבה קיבלה מחנה חמים, משק גדול, ושרשרת. עם הזמן, היא הפכה מכלב צעיר לכלב גדול, חזק ומרשים, שכל הכפר פחד ממנו. שמעו שאולי אבותיה היו זאבות!
היא הייתה יפה ופלאית, וההרגלים שלה לא כללו נביחות משעשעות או ליקוקים של ידיים. כשסבא יוסף, חנה או קרובי המשפחה התקרבו, היא שכבה בשקט והביטה בעיניים חכמות.
אחרים? היא הייתה מוכנה לנתק כמעט ולא נבחה, רק גררה ואגרפה קולה במורד היום. לכן הזיזו את המחנה מהחצר אל החווה כדי שלא יכעסו השכנים.
בלילות סבא יוסף לעיתים שחרר אותה מהשרשרת ואמר:
בעוד שלוש שעות אחזור, כדי שתהיי כאן! רוצות החלבניות לא לעבור לידך!
היא מעולם לא נכתה באף אחד, כנראה שהייתה לה סדרה של משימות אחרות. ובכל זאת, סבא יוסף מצא אותה תמיד במחנה, ולכך כיבד אותה.
יש לומר שהגור שהביאה להבה היה רגיל, וזה היה חלק מהטבע. המוזר הוא שהגורים, למרות הפחד מהכלב, נובחו כמו פיתיתים חמים. באו גם מכפרים אחרים הם פחדו, אבל גם העריכו אותה.
יום קיץ רגיל. אחרי ארוחת בוקר, להבה שכבתה ליד המחנה, הרוייה בשמש והציגה עין אחת אל מריה הקטנה שמשחקת בארגז החול בצל עץ גדול ליד השער, ועין שנייה אל חנה שמזזמת בגינה.
חנה באה וקראה למריה, בת שלוש, שמגיעה לסוף הסופ”ש. מריה רצה אל להבה, פנתה ידיים רחבות וקראה:
להבה! להבה!
לב הכלב התפשט משמחה ואהבה. היא שמרה על מריה, על חנה, ואז נרדמה.
פתאום קראה קולה של מיצר, החתול, שצמח על פניה:
עשי משהו! מריה תטבע!
להבה קפצה, חיפשה את מריה סביב הגדר לא בארגז, לא במנוף, לא תחת העץ. היא ראתה את החוף הקטן, שם מריה נמשכה אחרי בגד הים שלה.
היא שם, במים! היא רצה את הבגד! תעזרי לי! אף אחד לא שומע! היא העלתה קריאה.
היא ניבחה בקול חזק יותר מכל פעם, קפצה, נגררה, ניסתה לשבור את השרשרת.
חנה התפלאה וקראה:
הלכה הרוח מנשמת, כלבה! ואז חזרה לגינה.
להבה ניבחה ברעישה, קריאת זעקה שהייתה כמו זימון של זאב על כל הכפר קולות כך גבוהים שהשיער של כל המאזינים התקרזם.
בזכות הצעקה, חנה רצה לחפש את מריה, ושכני הכפר יצאו מבתיהם. מצאו את הילדה ברגע האחרון, המשיכו אותה מהבריכה הקטנה ליד הבתים.
הכפר רעד, החירום הגיע, ההורים בכתו והיו שמחים ובוכים במקביל.
בערב הגיעו מבקרי הכפר: אביה של מריה, אילן, אשתו, והסבא יוסף. אילן ישב לפני להבה והודה:
תודה על שהצלת את בתי! לא אשכח זאת לעולם! האם תבואי לגור איתי בעיר? יש לי בית בתל אביב, חצר גדולה, אוכל טעים, טיולים ארוכים!
להבה הביטה בעיניים חומות, נשקה ברוגע, נחתה ראש על כתפו למספר שניות, ואז חזרה אל סבא יוסף ושכבה ברגליו. הוא נעמד כמו קבור, לא יודע איך להגיב, והדמעות השתוללות על פניו.
אה, אם אהבתם את הסיפור, שמרו לייקים והגיבו בתגובות! כל תגובה נותנת לנו כוח להמשיך לכתוב.
