בהדרגה חיברנו לבית שלה מים, ואז גם גז. אחר כך התחלנו לסדר בבית את כל הנוחות האפשרית. יום אחד, מצאתי את הבית של דודה שלי באיזו אתר נדל”ן מסתורי, באינטרנט שקצת ריצד כמו מים מתחת לירח.
לדודה שלי, רות בת השבעים ושמונה, היו שתי אחיות, שאחת מהן היא אמא שלי. דודה רות היתה נשואה לפחות עשר פעמים. בעלה האחרון נפטר לפני עשר שנים. ילדים משלה לא היו לה מעולם. היא ובעלה התגוררו בבית ישן, בית שדומה יותר לבועה מהעבר, שאין בו אפילו מקלחת, רק שני חדרים ושירותים חלולים בחצר.
בעלה של דודה רות היה דמות מוזרה שאנשים בכפר דיברו עליה בלחישות בין הצילו לשלווה. נהגנו לבקר אותם, להביא חלה בשבת ולקרוא בתהילים מבלי שסיימו אף פעם פרק. אחותה הצעירה של רות גרה רחוק מאוד, בארץ שכל הקיץ בה מואר בשוודיה. הן היו מדברות בטלפון, לפעמים באמצע הלילה כשקווי בזק נושמים באוויר אי נחת.
אחרי מותו של בעלה, היינו נוסעים תכופות לכפר. מכיסנו קנינו לה פחמים, עצים, וגם טיפלנו בגינה, עקרנו עשבים שוטים וחפרנו אדמה כאילו מחפשים שם אמת שנסתרה מהעולם. אף פעם לא ביקשנו דבר עבור כל זה. שוב ושוב הצענו לה לבוא לגור איתנו בעיר, היא תמיד חייכה ואמרה אני לא יכולה, במרחב הזה יש לי שקט שלא תמצאו בין הבטון.
לאט לאט חיברנו לה מים, ואז גם גז, ואז התקנו לה דוד שמש, ואז גם חלון חדש עמד מול הנוף. בנינו לה מקלחת בחצר, והחלפנו את הגג הישן שהטיפות דלפו דרכו בלילות. רצינו שיהיה לה בנוח, בחיים בכפר ולו רק מתוך אחת מהבטחות של לב.
דודה רות הודתה לנו בפשטות, אמרה בקולה הרך שיום אחד תוריש את הבית לילדים שלנו אם ירצה השם. שתמיד נבוא כשנצטרך. היינו שם כמעט על פי קריאה, כמו שליחי חלומות. עד שפתאום ארזה מזוודה ועברה לגור עם אחותה הצעירה בשוודיה, הבית נשאר ריק, כמו תיבה בים.
חשבתי לעצמי, אולי דודה רות תשוב. הרי לא משנה מה קורה בין האחיות, תמיד יש עוד חוט בין הלבבות. אחותה בשוודיה, לה יש משפחה, בעל ובת בוגרת, כולם חיים תחת גג אחד, בית מלא בשפה אחרת.
היו לנו מפתחות לבית הכפר שלה, החלטנו לקפוץ במיוחד בסוף השבוע, לראות אם הכול בסדר. אבל החלום מתערבב המפתח לא התאים. מישהו החליף את המנעול. ובגדר צבעו את המלים בלבן עז, “למכירה!” וגדר הבית נראה חלק מהירח.
חזרתי הביתה, פתחתי את המחשב, ופתאום אני רואה את בית דודה שלי באתר נדל”ן החלום עוד ממשיך. התקשרתי למספר של הסוכן. מסתבר שדודה כבר מכרה אותו, תמורת כמעט שבע מאות אלף שקל. אפילו לא הרמתי טלפון לדודה רות. נשארתי עם משהו עמום שמתגלגל כמו ענן בשמש.
אלמלא כל מה שהשקענו בו הכסף, הזמן, הלב הבית לא היה שווה כלום, רק קירות ריקים. חודש אחר כך, דודה מתקשרת אלי, הקול שלה כמו עלה נושר, מספרת שמכרה את הבית ונתנה את הכסף לאחיינית הבת של אחותה בשוודיה. ועכשיו, כל שקל שהשקענו, כל דקה שעמדנו בגינה, אני לא יודעת איך להסתכל לבעלי בעיניים כי הבית של דודה, הוא גם החלום שלנו שהתפוגג.
