הטלפון צלצל. הקול בצד השני אמר: הבעל שלך עבר תאונה. אבל זה לא הכל קולה היה קר ורגולרי, כמו שמישהו קורא תסריט שלטון. הרגשתי שהדם קפא בעורקים. לפני שהספתי לשאול מה המשמעות, נשמע: את חייבת להגיע לבית החולים. הוא ער, אבל היה איתו מישהו נוסף.
יצאתי מהבית בלי מעיל, רק בכפכפים, מפתח אחד ביד והטלפון ביד השנייה. ברחוב קפצתי למונית הראשונה שהתרחבה. הנהג הביט בי כאילו השתגעתי. בראשי רצה רק שאלה אחת: מה אומר היה איתו מישהו? מי זה היה? איתן, הבעל שלי, לא היה אמור לחזור מהמשימה העסקית שלו או לפחות הוא טען כך.
בית החולים גררו אותי לחדר קבלה. האחות הציבה מבט שהייתי רואה בסרטים חמלה, מבוכה וחשק להסתיים את השיחה כמה שיותר מהר. הבעל שלך הגיע בתאונת דרכים. אין שברים, אבל הוא חבוט קשות, קיבל שוק מוחי. הוא במעבדה למעקב. והאישה הייתה איתו ברכב. היא מתה במקום.
הבטן שלי התגלגלה. איזו אישה? אולי חברה מהעבודה? אולי נסעתית? אבל איתן לא מתעכב עם זרים. הוא לא מדבר עם לא ידועים. הוא לא עושה שום דבר ללא סיבה.
נכנסתי לחדר ההמתנה. הוא שכב עם תחבושת על מצחו, פנים משורטשות, תחת טיפת נוזל. כשהוא ראה אותי, הפנה את מבטו הצידה. היי לחשש הוא אמר. ואז הכל נשבר בתוכי. מי היא הייתה? שאלתי. חברה מהעבודה? הוא שתק. אחרי רגע הוא הגיב: זה לא הזמן. אבל כבר ידעתי. כבר אז ידעתי.
רק למחרת, כששחררו אותו הביתה, הוא חשף את האמת. הייתה זו אביטל. הכרנו לפני שנה. היא הייתה חוזרת לבעלה, אבל רצתה להיפרד ממני. אני העברתי אותה הביתה, נחתנו מהר מדי ויצאנו מהכביש. הוא אמר זאת בטון רגוע, כאילו מדבר על מזג האוויר. ואז הוסיף: לא רציתי שתשמעי זאת כך.
חזרתי הביתה עם חלל פנימי ריק. הדירה שלנו נראתה בדיוק אותו דבר כוס קפה על השולחן, נעלי בית תחת החימום. אבל הכל כבר השתנה. איתן ניסה לשכנע שהכל יתיישב ושחיים יחזרו למסלול. אבל לא יכולתי לישון באותו המיטה, לנשום את אותו האוויר.
אביטל הייתה בת שלושים ותשעה, אמא לשני ילדים. קראתי על כך באינטרנט. בעלה הופיע בחדשות המקומיות והסביר שהוא לא מבין מה קרה, שאביטל הייתה שמחה ותכננו חופשה. הסתכלתי על המסך והרגשתי שאני אמור היה להיות שם אני, שלא יודעת דבר.
נסגרתי לעצמי. לא אכלתי. לא קיבלתי שיחות. בתי הביאה לבקר ואמרה: אמא, צריך לעשות משהו עם זה. אבל מה? הוא בגד בי. הוא התאהב. ובטעות הרג את האישה שהוא אהב. ומה עכשיו?
לאחר שבועיים, איתן חזר לדבר על הצלת הנישואין. אבל זה כבר לא היה דו-שיח של שני אנשים. זה היה מונולוג של גבר שאין לו לאן לברוח. הוא לא בכה על אביטל. הוא לא הזכיר אותה. כאילו רצה למחוק אותה. ואני חשה שהחלק המהימן בי מת. החלק שהאמין בו.
סוף סוף ארזתי מזוודה ונסעתי לשרת. אמרתי רק: לא יודעת לכמה, אבל אינני רוצה יותר להיות הרקע לשקריו. איתן נשאר לבד. הוא התקשר, שלח הודעות. אפילו פעם אחת הגיע עם זר פרחים. אבל כבר לא הייתי אותה האישה
