Лבד ביחד
לפני שלושים ושמונה שנה, עדנה הביאה את החבר שלה דאז, תומר, להורים. להכיר. להודיע שהם מתכוונים להגיש טפסים לרבנות.
אמא ואבא הבינו מיד מה קורה, ברגע שראו בחור זר עומד בכניסה לבית ברחוב דיזנגוף בתל אביב. עדנה אף פעם לא הביאה מחזרים לפני כן. תמיד אמרה:
בשביל מה להציג אותם? כשאחליט להתחתן אכיר לכם.
אז לכן, ההורים בחנו את הבחור הצעיר הזה בתשומת לב מוגזמת, בזמן שהוא התרגש והתבייש לאכול חלה עם סלט לפניהם.
עדנה יצאה מהמטבח, אבא בעקבותיה.
את עושה טעות גדולה. אל תתחתני איתו.
למה, אבא? עדנה מייד עברה להתקפה בגלל שהוא חקלאי?
זה לא רק זה, למרות שגם זה חשוב. את גדלת בבית של קצין, תואר ראשון ביד, והוא? בחור מהשורון, עובד קשה, אבל פשטות קורנת ממנו. במה תדברו? אם תישארי איתו, תמיד תהיה מילה אחת ביניכם: שכל.
עזוב, אבא. אלה דעות קדומות של פעם. הוא אוהב אותי! ותמיד אפשר ללמוד, נכון? אני אעזור לו ענתה עדנה בביטחון מוחלט.
יופי, שיהיה. תזכרי, מי שמזלזל במילה של אבא, ימצא את עצמו לבד בסוף. אל תגידי שלא הזהרתי…
החתונה התקיימה. שלב שכבת השוקולד והורדים חלף, התחילה שגרה.
אחרי הרבה דיבורים, תומר נרשם ללימודים באוניברסיטה הפתוחה, אבל ללמוד? בקושי נגע בחומר. עדנה כתבה לו את כל הסיכומים, התמודדה עם נושאים שלא עניינו אותה בכלל. הוא? הגיע פעם-פעמיים למבחן, ואז החליט:
למה אני צריך את זה? את רוצה תואר תלמדי בשבילי, לי טוב כמו שזה.
עדנה ניסתה לשכנע אותו, אך לשווא. תומר היה בטוח שהוא יודע הכול. זה סתם בזבוז זמן, פסק.
טוב, מה שתגיד ויתרה עדנה, וניסתה לשכנע את עצמה שזה לא נורא. הוא באמת לא טיפש, קרא את כל הספרייה שלה, יש לו דעה על פוליטיקה, בעבודה כולם מעריכים אותו. נכון, הניחוח של הפרדס דבוק אליו, אבל העיקר אוהבת, מה לעשות?
עם השנים, הקשר עם תומר הפך למסובך. הוא לא ספר את דעתה, כל הזמן ניסה להוריד אותה, להראות מי בעל הבית. מדבר בפומבי על נושאים שעדנה הייתה מעדיפה לשמור בלב, והכל בפאתוס, עד שהביך אותה עד עמקי נשמתה.
בסוף התברר שתומר לא מסוגל להחליט שום דבר בעצמו. כל הבעיות עדנה פותרת. והוא? זה מובן מאליו:
את רוצה שיפוץ תעשי!
מקרר חדש? תקני!
היה צריך לסגור מרפסת? לא מזיז לי. תדאגי לבד!
הדבר היחיד שלא הייתה איתו בעיה, היה בגן ירק שהם טיפחו בחצר. שם תומר פרח. וזהו פחות או יותר.
יש שיגידו נו, זה לא מספיק? לא ממש. עונה של גינה יש רק 34 חודשים בשנה. שאר הזמן עדנה עשתה הכול לבד.
בהתחלה זה לא הפריע לה. עם השנים, העול גדל. תומר, שהורגל לזרום אחרי אשתו, לא התכוון להשתנות. למה בכלל? לו טוב ככה. ב-חגיגות יום האישה לא קיבלה פרח. לא פעם הכריז ברצינות תהומית:
כבר נתתי לך מתנות. שתיים. ראי איך הן רצות בסלון…
על שתי הבנות.
עדנה לא התווכחה, לא ניסתה לשנות אותו. אפילו מצאה סיבות להצטדק נכון, לא גדל לתת מתנות, פשוט לא חלק מהחינוך. אז מוותרת.
בתקשורת תומר היה קשה מההתחלה. לא רוצה לדבר עם אף אחד. בבוקר שאלו את עדנה אם בעלה בכלל יודע לדבר. הייתה מתלוצצת.
אותו עיצבן דווקא שעַדנה מדברת בקלות עם כל העולם. כל חבר או קרוב שלה קיבלו יחס צונן, ולו אין נפש חיה משלו.
עדנה, לא רק שניהלה את כל הבית, גם פרנסה יפה. מעולם לא ישבה לו על הגב. גם בשנים קשות מצאה הכנסה נוספת, כי ידעה שאין על מי לסמוך. חסרה כסף? תעבדי!. הוא מספיק שהלך לעבודה, מה את רוצה עוד?
בהדרגה עדנה הבינה: אין לה באמת על מה לדבר עם תומר. הכל הם רואים הפוך. אם אהבה סרט, מיד יקטול. לסרטים שהוא בחר לא שרדה עשר דקות. ולגבי מוזיקה או ספרים אפילו אין מה להתחיל.
גם האופי שונה לגמרי: היא אלטרואיסטית, מוכנה להתאמץ בשביל כולם. הוא, אגואיסט למהדרין, רואה רק את עצמו. אז מה נשאר? אוכל שונה, תחומי עניין לא חופפים, רגשות נעלמו, הילדים עזבו את הבית. שלושים שנה ביחד, לבד. זרים מוחלטים.
תומר, מבחינתו, חושב שאשתו חוצפנית, לא מעריכה, לא מכבדת, ולא מעניין אותו שהיא סוחבת הכל על הגב שלה. היא חייבת.
ולכן, מפעם לפעם כשהוא שותה יותר מדי ערק בפאב השכונתי, מתחיל להריץ לה את כל האמת שלו על ההורים שלה שנפטרו, על משפחתה, על כל דבר שאפשר. עושה זאת בהנאה, בתור איזה בעל-בית שמעמיד את העוזרת שלו במקום.
אחרי שמתפכח לא מבין למה היא בקושי מדברת איתו.
מה, לא אמרתי את האמת?
ואי אפשר להסביר לו זו האמת שלו בלבד, ואין לו ערוץ קליטה לכל אמת אחרת.
עכשיו עדנה יושבת אצלי בסלון, זולגת דמעות לקפה, ומספרת:
כמה התעייפתי… כל החיים עם חומר נפץ מתחת לרגליים, לא יודעת איזה גוק ייכנס לו לראש היום, תמיד דרוכה. אין לי כוח לפשרות, להתגמש, לספוג עוד. מה אפשר לעשות? להתגרש? מה זה יעזור? תומר לא יעזוב. עוד ימרר לי את החיים. הכי גרוע, הוא בטוח שהוא צודק. אחרי כל מונולוג שלו אני חולה כמה שבועות, מרכיבה את עצמי חתיכה-חתיכה. בכל זאת משפחה, ילדים, עכשיו גם נכדים. מוצאת סיבות להמשיך. מנסה לדבר רגיל, להרגיע. והוא תופס את זה כניצחון, ומתחיל הכול מההתחלה.
בא לי לצרוח לפעמים… באמת, אין לאן לברוח. טוב, אפשר לעזוב, אבל מה הלאה? כשהוא שיכור, מאבד עשתונות, כל החברה מהפיצוציה יעברו אלינו הביתה, יעשו בלאגן… עברתי את זה כבר.
אז נאלצת לספוג… קשה לי לעזוב את הבית שלי.
יודעת, כשגידלנו את הילדות, לא שמתי לב לפערים, לא היה זמן לחשוב לבד.
אבל עכשיו, כשהבית ריק כל כך קשה. שני זרים תחת קורת גג אחת… אחרי שלושים ושמונה שנים.
כן… אבא צדק… שכל… תמיד עומד בינינו…
