לבד ביחד
לפני שלושים ושמונה שנים, נעמה הזמינה את ארוסה לעתיד, יונתן, לבוא לבית הוריה. להכיר. להודיע שהם עומדים להגיש טפסים ברבנות.
אבא ואמא ישר הבינו הכול ברגע שראו את הבחור הזר בכניסה. עד אז נעמה מעולם לא הביאה הביתה מחזרים. תמיד אמרה:
למה בכלל להציג אותם? אחשוב להתחתן אכיר.
אז ההורים היו מאוד קשובים ליונתן, שישב מובך נורא ליד השולחן בסלון.
נעמה יצאה רגע, אבא ניגש אחריה למרפסת:
את עושה טעות. את לא יכולה להתחתן איתו.
למה לא? נעמה מיד התגוננה, כי הוא חקלאי?
זה לא רק זה, למרות שגם זה חשוב. תביני, אולי הוא בן אדם טוב, אבל אתם שונים לגמרי. על מה בדיוק תדברו? גדלת בְּמשפחה של קצין בכיר, תואר ראשון ביד. והוא? בן מושב, כן חרוץ, אבל חי חיים פשוטים-פשוטים. זה בולט. אם תישארי איתו, תמיד יעמוד ביניכם מילה אחת: “השכלה”.
עזוב אותי, אבא. אלו דעות קדומות. לא אכפת לי מה הוא העיקר שהוא אוהב אותי. ותמיד אפשר ללמוד. אני אעזור לו פסקה נעמה, בטוחה בצדקתה.
טוב, תזכרי: מי שלא מקשיב להורים מתבלבל כל חייו. רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך…
החתונה התקיימה. התקופת ירח הדבש נרגעה, והתחילה שגרה רגילה.
אחרי הרבה שכנועים, יונתן נרשם ללימודים באוניברסיטה הפתוחה, אבל מלבד ללכת להרצאה או שתיים, לא באמת למד. נעמה כתבה בשבילו עבודות, עבדה על חומר טכני שלא הבינה בו כלום. הוא? הגיע כמה פעמים למבחנים ואז עזב הכול באדישות:
מה אני צריך את זה? רוצה תלמדי את.
נעמה ניסתה לשכנע שוב, ללא הועיל. יונתן היה בטוח שהוא כבר יודע הכול. משוכנע שאין טעם לבזבז זמן “על שטויות כאלה”.
טוב, כרצונך ויתרה נעמה, הניפה יד.
היא חשבה שלפחות הוא לא טיפש. סיים את הספרים בספרייה שלה, עניין אותו פוליטיקה. בעבודה העריכו אותו. נכון שיש בו ריח ברור של אדמה מהכפר, אבל לא זה משנה. כזה בחרה, בזה התאהבה אז בסדר.
עם השנים היחסים הלכו והסתבכו. יונתן לא התחשב בדעתה של נעמה. כל הזמן ניסה להקטין אותה. להראות מי בעל הבית. לפעמים השפיל אותה ממש ליד אנשים, ודיבר בצורה בוטה על נושאים שבכלל לא היה צריך להזכיר בקול. נעמה הרגישה מבוכה, עלבון.
גילתה שהוא מתקשה לקבל כל החלטה קשה. כל בעיה בבית נפלה על כתפיה:
רוצה שיפוץ תעשי.
מקרר חדש? תקני.
לסגור מרפסת? מה אני קשור? את צריכה, תדאגי.
רק בגינה ובחלקה הוא באמת ידע לעבוד ושם היה שמח באמת. וזהו בערך.
למישהו זה מספיק? אולי, אבל עונת הגינון בישראל זה שלושה-ארבעה חודשים בשנה. כל השאר נעמה הייתה גם הבעל וגם האישה.
בצעירותה עוד לא שמה לב. עם השנים, העומס התחיל להכביד. יונתן התרגל לחיות “מאחורי אשתו”, ולא התכוון להשתנות. למה שיתאמץ? לו טוב. כל החיים אפילו שושנה אחת לא הביא לה ליום האישה. כשעלו נושאים של מתנות, אמר ברצינות גמורה פעם:
כבר הענקתי לך פעמיים. תראי איך הן רצות בסלון.
כי הכוונה לשתי הבנות.
נעמה לא התווכחה, לא ניסתה להוכיח, קיבלה אותו כמו שהוא. אפילו הצדיקה בלב: “הוא לא רגיל לתת מתנות במשפחה שלו זה לא קיים. אעבור גם את זה”.
יונתן היה קשה בתקשורת מאז ומתמיד. אף פעם לא התחבר לאנשים, לא רצה. אפילו שאלו אותה פעם אם הוא יודע לדבר. היא רק צחקה כדי להעביר את זה.
והכי הכעיס אותו שנעמה התחברה בקלות עם כולם. על כל חברים ומשפחה שלה לא חסך הערות קשות, אבל לעצמו אף חבר לא השיג כל החיים.
מעבר לכל, נעמה לא רק ניהלה את הבית, אלא גם תרמה לא מעט לפרנסה. אף פעם לא ניסתה להישען עליו. אפילו בזמנים קשים מצאה עוד עבודות. ידעה: הוא ממילא לא יתאמץ. “לא מספיק לך? תרוויחי!. והוא הולך לעבודה, תסתפקי בזה.
אחרי שלושים שנה הבינה נעמה שאין לה וליונתן באמת על מה לדבר. על כל נושא ראו ההפך הגמור. אהבה סרט הוא יגיד שזה זבל. צפית במה שהוא אהב? היא לא שרדה עשר דקות. ומה עם מוזיקה, ספרים? אי אפשר היה בכלל להשוות.
אפילו באופי: היא אלטרואיסטית, הכול בשביל כולם. הוא אגואיסט שרק הוא קיים בעולמו. התוצאה: אוכל שונה, תחומי עניין רחוקים, רגשות שכבר התקררו, הבנות התרחקו. שלושים שנה תחת גג אחד, ובפנים כל אחד לבד. זרים.
יונתן מצדו היה בטוח שנעמה נהייתה חוצפנית, לא מעריכה אותו, לא מכבדת. לא משנה שהיא סוחבת את כל הבית זה התפקיד שלה.
לכן, מדי פעם הלך עם חברים, חזר שיכור והתחיל לירות “אמת”: על המשפחה שלה שמזמן איננה, על הקרובים. הערות עוקצניות, הערכות מלמעלה. פוגע, משפיל. עושה את זה בכוונה. כאילו הוא שליט, והיא עוזרת בבית.
כשמתפכח, לא מבין למה בקושי מדברת איתו:
אמרתי רק את האמת!
ואי אפשר לו להסביר, שזו רק “האמת” שלו. אחרת הוא לא שומע ולא מוכן לקבל.
עכשיו נעמה יושבת מולי, דמעות על הפנים, הכל כואב לה, הלב נשבר:
כמה אני עייפה… כל החיים ללכת על ביצים. אף פעם לא יודעת מה יהיה, מתי הוא יתפרץ. נמאס לי להתפשר, לנסות, לסבול. מה לעשות? להתגרש? מה הטעם? הוא לא ילך לשום מקום. ימצא דרכים לייסר אותי עוד. והכי נורא הוא בטוח שהוא צודק. אחרי כל מריבה לוקח לי שבועות לקום מחדש. אני אוספת את עצמי. בכל זאת משפחה, בנות, עכשיו גם נכדים. אני מוצאת סיבות להישאר. מנסה לעדן, להחליק, להחזיק את הבית. והוא רואה בזה ניצחון, וחוזר לסורו.
נמאס לי עד שרוצה לצעוק… אבל לאן אלך? אפשר לברוח אבל אז מה? במצב שלו, כשהוא שותה יאבד שליטה, יכניס את כל השכונה לדירה, יהרוס הכול. זה כבר קרה.
אז אני נשארת. חבל לי לעזוב את הבית שלי ככה לגורל.
את יודעת, כשהבנות היו קטנות, הפערים לא כל כך הפריעו. לא היה זמן להתעסק בעצמי.
עכשיו, כשנשארנו שניים, זה כבר בלתי נסבל. שני זרים תחת קורת גג אחת גם אחרי שלושים ושמונה שנה
כן אבא צדק אינטלקט הוא תמיד מפריד בינינוהקשבתי לה, מבלי להפסיק. רק במבט, בלחיצה קלה של היד. הדמעות שלה היו אמיתיות, העתיד שלה כולו כמו חלון שמישהו טרק, ועדיין קרן אור נדחקה פנימה.
היה רגע של שקט, ואז נעמה הביטה בי, בקול כמעט לחישה:
אולי כבר אין לי כוח לשנות אותו. אבל אולי נותר בי אומץ לשנות אותי.
הרמתי אליה עיניים.
מה את רוצה? באמת רוצה?
היא חשבה, שפתיה רועדות, ואז אמרה בשקט:
רוצה להפסיק לוותר תמיד. להפסיק להיעלם. רוצה למצוא אושר שהוא רק שלי, אפילו אם זה אושר קטן, שקט. רוצה לקום בבוקר ולא לחשוש מהצל של מישהו אחר.
הרמתי ספל תה לעברה, כאילו מזמינה אותה לחיים חדשים.
אז אולי תתחילי במשהו קטן. משהו שלך. חוג. מפגש חברות. משהו שיעיר את הלב שלך, לא את שלו.
נעמה חייכה בהיסוס, לראשונה בערב הזה.
אני אנסה, אמרה. לא בשבילו. בשבילי.
זה מספיק, עניתי לה. תני לכל יום להביא איתו טיפה אוויר. או שינוי. לא הכל מוכרחים להפוך ברגע.
היא חייכה שוב, הדמעות נעצרו, בינתיים. ראיתי שהמבט שלה התבהר, אולי אפילו התחזק. יצאה אל הלילה, לבית שבו עדיין מחכה לה בדידות, ואולי בפעם הראשונה, נכנסה לשם לא רק כאשתו של יונתן אלא גם נפש לעצמה.
לפעמים לא צריך מהפכות. מספיק רגע שבו תופסים יד, מעזים להוריד מסיכה ישנה, ומתחילים ללכת, אפילו צעד ראשון, לבד ביחד עם עצמך.
