הזיכרון של השנים שחלפו נושא אותי חזרה אל היום שבו חיי לבדו, והעולם נראה ריק כמו מדשאת קיבוץ נטושה אחרי חורף קשה. אני, קתי, נערה שגרה בתל אביב, חוויתי את ההצעה של חייל שהייתה לי ידידותית, אך היא סירבה. המשפחה תמיד אומרת: «איש לא צריך להיות לבדו, האישה תמיד צריכה להיות לצד גבר». אחרת, החיים נראים כמו חורף בלי שלג, והעולם ממתין למישהו שיביא חום.
היא, האישה, קראה לי קתי בחיוך מלא פקפוק, כאילו הייתה מרוצה ממערבולותיה. כשניסיתי להעלות את נושא הבדידות, היא השיבה בחיוך מרוחק: «בדידות היא כמו חלום ריק, רק כשמישהו רוצה לשתות מים». הילדים שלי, חבורים אליי, לא מבינים מה קורה.
החיים שלי נראו כמסע ארוך של עשר שנים של קושי. בעלי, יוסי, היה גבר טוב, אך הוא נעלם לפני שלושים שנה, מבלי לחדש את הקשר בינינו. הוא נולד בעמק השפלה, והיום, כשחיפשתי עבודה, אני זוכרת כמה היה קר ויבש בקיץ של שפל גרעיני. הוא היה נוכח רק בזיכרונות שלי, ולא במציאות.
קתי הייתה בת חורף כבר עשר שנים. האב שלה, שהיה חביב ונאמן, הלך לעבודה בחווה באיזור יהודה לפני עשר שנים והצליח לשמור על הכסף. כששמעתי על כך, פניתי אל בעלה וביקשתי ממנו לשים קו חזק על המשפחה והחיות. הוא ניסה לשכנע אותי שכאשר «פעם אחת אפשר», וכי «לא קורה דבר מרעיש אם לא קורה דבר», ופתאום מצאתי את עצמי במבוכה.
האישה המשפחה הגיעה למקום מגורינו באלום קיבוץ, והאישה נשארה עם שני הילדים. הילדים גדלו והחלו לנדוד בכל מקום. הבן הראשי עובד בתור במרכז, הבת נישאה מהר והחליטה לעלות לחו”ל עם בעלה. ואני נותרתי לבד בדירת שני חדרים קטנה במרכז העיר.
החיים החדשים שלי לא היו משעממים. מצאתי עבודה בטכנולוגיה, קיבלתי רווחים והייתי מרוצה. הזמנתי את הילדים והחברים לארוחת ערב, והזמנתי גם את מאשה, האישה בת 45, לבוא לבקר. למרות שהייתי חכמה למדי, תמיד מצאתי לעצמי עניין והיה לי חיי מלאים: קראתי, שחיתי, הלכתי ליוגה, אהבתי לטייל, הלכתי לפיקניקים עם חברים. החיים שלי היו מלאים בתשוקה.
עד שהיום שבו מאשה החליטה לשנות את גורלי. היא אמרה לי: «היי קתי, יש לך גבר טוב, אף על פי שהגיל שלו 61, והזוגיות שלכם נמשכת שבע שנים. הבית רחב, האדמה פורייה, חיות לב, פרות, כבשים, חזירים, תרנגולות הכל קיים! המזון בריא, חלב, ביצים, בשר. אפשר לחיות עד ל-100. בנוסף, יש גבר חביב, חכם ומחונך, שמדבר כל הזמן בפילוסופיות».
היא המשיכה ואמרה: «בואי ניפגש, אשמח להציג לך את היושב בראש הכפר יוסי קטרין. הוא נבון, חזק, בעל מבנה גופני מרשים, ידיים מרופדות, רגליים חזקות, ושפתיו קבועות, מבטו קפוא. הוא יודע לנהל משא ומתן, לא מתעקש, וחי בחווה, שם נובע חלב מכבשים, ביצים מתרנגולות וירקות משדות. הוא מוכר בקרב האזור, ויש לו משק גדול עם שני עובדים אחד שמי הוא אליעד והאחרת מרים. הוא תמיד מדבר על חלב, בשר ועשב ובקשותיו כוללות: לרבות חלב, גבינות, ביצים, בשר ושמן זית. הוא מבטיח שמקבל תשלום טוב לכל עמלותיו, ושהחיים טובים לשגרה של 8,000 ש״ח בחודש».
קתי חזרה הביתה והרהרה: האם זה מה שאני באמת צריכה? יש לי חקלאות קטנה בעיר, עבודה מתגמת, דירה קטנה, והיכולת לקבל אורחים ולבשל. אני מחזיקה במכונית ישנה של 1978, ואני מתכננת לבקר את סבתא בכפר. עלי לשמור על הבית, ללטף את החיות, לדאוג לחלב ולבשר, ולדאוג שנקי ולקחת בחשבון שהשכר הזה יאפשר לי לקבל פנסיה של 2,500 ש״ח בחודש, וזה יעזור לי לחיות בכבוד.
במרכז זה, קתי הזכירה לעצמה שכעת היא חייבת להחליט אם להמשיך להיות לבד או להסתכל על האופציה של חיי משפחה בחוות. היא חייכה והזכירה לעצמה: «מאשה, אני לא מתכוונת להיפגע. אם אני אסרב להצעה של יוסי, אולי זה לא ישפיע עליי. הוא רק מחפש עבודה, לא רק חקלאות, ובאמת הוא מציע לי חיים שונים, אבל אני צריכה לשקול את כל ההיבטים».
הדלת לביתה נפתחה, ובפנים חיכו לי חיות, מכשירי עבודה, ושאלות: האם אני צריכה לבשל לחתן, האם אני צריכה לדאוג לחלב, לבקר את הילדים בעונה וליהנות מחיי הגינה?
לבסוף, קתי שלחה הודעה למחזיק החווה, יוסי, בוואטסאפ, והודיעה לו שלא תרצה לחזור אל האזור, שההצעה שלו אינה תואמת את רצונה הפנימי. הוא השיב בקצרה, וביום שלישי נשתק. קתי קמה בבוקר, הכינה לעצמה קפה עם לחם זבת, פתחה את החלון והביטה בחוץ, זוכרת את הילדים שגדלו, את הבת שכעת קרובה לרחוב, ואת הבן שעובד בתור. היא חייכה והבינה שזו הייתה תקופה של שינוי, שמצאה את האיזון בין עצמאותה לחיים בקולקטיב החקלאי. היא חייכה, חשבה על משקלה של 70 ק”ג, על העלייה למאדים של 8,000 ש״ח בחודש, וידעה שלפניה יש עוד הרבה דרך לחקור.
