על הגירושים אשתי אמרה: “קח את הכול!” ושנה אחר־כך, הצטערתי שהאמנתי לה
הבוקר ההוא, מול מסמכי עורך־הדין, עדי הייתה שקטה. אפילו לא כעס רק שלווה.
אז החלטת באמת? הסתכלתי עליה, מתקשה להסתיר את העצבנות. ומה עכשיו? איך נתחלק?
עדי הרימה עיניים. לא היו בהן דמעות ולא תחנונים רק נחישות של מי שבילתה לילה לבן, חושבת על החיים שהתפוגגו לה בין הידיים.
תיקח הכול, היא אמרה בשקט ובקושי שמעה.
מה זה הכול? לא האמנתי למשמע אוזני.
את הדירה, הגינה, האוטו, החשבונות. הכול, היא סקרה בידה את החדר. לא צריכה כלום.
את צוחקת? התקשיתי להאמין. זה איזה טריק נשי?
לא, רומן. לא צחוק ולא תרגיל. שלושים שנה דחיתי את עצמי. שלושים שנה כיבסתי, בישלתי, ניקיתי וחיכיתי. שלושים שנה שמעתי שמסעות זה משחק ילדים, שהתחביבים שלי טיפשיים, שהחלומות שלי שטותיים. את יודעת כמה פעמים רציתי לנסוע לכנרת? שבע־עשרה. וכמה באמת נסענו? שלוש. ובכל שלוש הפעמים קיטרת כמה זה יקר ולמה בכלל.
זרקתי מבט הצידה, חנוק ממבוכה.
שוב אותן תלונות. היה לנו גג, היה אוכל…
נכון, היה, היא הנהנה. עכשיו גם יהיה לך הכול. מזל טוב על הזכייה.
העורך־דין צפה בנו מופתע. התרגל לבכי, לצעקות ומריבות על רכוש. אבל האישה הזו פשוט מוותרת על כל מה שכולם נלחמים עליו.
את בטוחה? הוא שאל בעדינות. לפי החוק, מגיע לך חצי לפחות.
בטוחה, היא חייכה חיוך קל, כמו הניחה מעמסה כבדה. וגם חצי חיים בלי תוכן זה פשוט חיים בלי משמעות, אבל קצר יותר.
הנהנתי, מתקשה להסתיר שמחה. זו לא התפתחות שציפיתי לה תכננתי להילחם, לאיים, לשחק משחקים. פתאום מתנה משמים!
סוף סוף בגרות, מחאתי כפיים בהעמדת־פנים. התבגרת באמת.
אל תבלבל בין התבגרות להשתחררות, היא ענתה וחתמה על הטפסים.
נסענו הביתה יחד, אבל כל אחד היה על כוכב אחר. שרקתי בלחש שיר של יהורם גאון, המכונית קפצה על מהמורות, ושריקתי נבלעה ברעש.
עדי שתקה, בוהה מבעד לחלון העכור, מביטה בעצים היפים של שדרות רוטשילד החולפים על פנינו. ליבה קיפץ בתוכה כמו ציפור שזוכה לחופש.
כמה מוזר: ערב שגרתי בתל אביב, כביש מוכר, ופתאום פנימה מציף רווח חדש, מרחב פנימי שלא הכרתי. כאילו הר גדול נעלם ממני. היא חייכה לעצמה קלות, נגעה בלחיה הקרירה וחשבה: הנה, זו החירות.
לפעמים, בן אדם צריך רק רגע, מבט דרך זכוכית הסעה מטושטשת והחיים מקבלים צבעים נשכחים.
שלושה שבועות אחר־כך עדי עמדה בדירת חדר קטנה ברחובות.
הדירה פשוטה: מיטה, ארון, שולחן וטלוויזיה ישנה. אדנית עם שני גרניומים היתה קנייתה הראשונה החדשה.
את לא נורמלית, אמר הבן שלנו, תומר, בטלפון. ככה לעזוב הכול ולעבור ל”בור” הזה?
לא עזבתי, תומר, ענתה בשקט ויתרתי. יש הבדל.
אבל אמא, אבא אומר שנתת לו הכול. עכשיו הוא מתכנן למכור אפילו את הגינה!
עדי חייכה לעצמה: כבר שבוע היא עם תספורת קצוצה, שלא העזה לעשות עשרות שנים. “לא מכובד”, “יותר מדי צעיר”, “מה יגידו” שומעת בלב.
שימכור, ענתה בקלילות הוא תמיד ידע איך למסחר את החיים.
ומה איתך? נשארת בלי כלום.
לא, תומר. נשארתי עם הדבר החשוב ביותר החיים שלי. מי האמין, שכמעט בגיל שישים אפשר להתחיל דף חדש?
עדי מצאה עבודה כמנהלת קטנה בדיור מוגן. לא קל, אבל מעניין. הכי חשוב הכרויות חדשות וזמן חופשי שהיא מחלקת לעצמה.
ואני חגגתי.
שבועיים הסתובבתי בדירה בעל של “ארמון”. לא צריך להסתדר על החולצות, לא יטיפו לי על כלים או בלאגן.
רומן, אתה זוכה, אמר לי חברי יהודה, שותה ערק במטבח. אחרים מתרסקים, ואתה יצאת מלך! גם דירה, גם גינה, גם אוטו.
כן חייכתי בדרכי. סוף סוף עדי הבינה שהיא לא שווה בלעדיי.
אבל כעבור חודש קצת השתנה לי הטון.
פתאום אין חולצות בארון, המקרר ריק, לבשל זה כאב ראש, הקולגות שמים לב שכבר פחות מסודר.
רומן, מה קורה איתך? שאל הבוס. הבית בסדר?
יותר מבסדר עניתי ומתחמק. פשוט ארגון מחדש.
מתישהו בערב נשארתי במטבח מול מקרר פתוח בקבוק קטשופ, גבינה זולה חצי ריקה, בקבוק שתייה שהתייבש. הבטן קרקרה, ולארוחת בוקר בקושי הספקתי איזה לחם.
לעזאזל רטנתי, וסגרתי את הדלת. זה לא יכול להימשך…
הזמנתי משלוח, כי אין מה לאכול וכשהגיע השליח, ביקש תשלום.
מאתיים שקל, אמר בלקוניות.
מה?! כמעט נשמט לי הכסף מהיד. על תבשיל וכוס מים?
אלה המחירים היום, העיף כתף של עייפות שליח, שמנסה להסביר זאת עשרות פעמים ביום.
שילמתי ועמדתי לבד במטבח. הדירה בסדר, מרווחת, מאובזרת, כמו חלום ישן אבל פתאום היא נראית קרה, ריקה, כאילו מחכה למשהו. יש בה הד שמתפשט, כמו בלב שלי.
עדי עמדה בחוף הים של אשקלון, פנים לשמש ולרוח המלוחה.
סביבה שמחו חבורת גימלאיות מועדון נשים אירגן נסיעה לחוף. בפעם הראשונה לא שמעה אף אחד צועק “חבל על הכסף” או מתלונן על הוצאות.
עדי, בואי לתמונה! קראה לה תמר, אלמנה נמרצת שהכירה בחוג רישום.
עדי שעטה בהתלהבות להצטרף. מי היה מאמין שבגיל הזה אפשר ללבוש שמלה צבעונית, ללכת עם שיער פזור ולצחוק בלי בושה?
ועכשיו סלפי! שלפה תמר מוט. נשים בתמונות קבוצת פייסבוק!
בערב הביטה עדי על הצילומים. על המסך אישה בעיניים בורקות, חיוך רחב אישה שהיא לא זיהתה כמעט. מתי נעלמה קמטי הדאגה? מתי הכתפיים התרפו, התנועות התגמשו?
אולי להעלות לרשת? אמרה לעצמה, ועל המקום העלתה כמה תמונות לפרופיל שכמעט נשכח.
ובאותו ערב אני נלחמתי עם צינור שהתפוצץ במטבח. המים הציפו את הארונות, האינסטלטור שבא רק משך כתפיים: “צריך להחליף את כל הצנרת, חברה.”
איזה באסה! הצלחתי לרתון, סוחט סמרטוטים. למי מתקשרים?! עדי תמיד ידעה.
פתאום קלטתי אשתי הכירה חצי מדינה: אינסטלטור, קוסמטיקאית, ירקן מצוין, סנדלר טוב. כל מערכת התמיכה נעלמה ביום.
דפוק… צריך גם לבשל, גם לנקות, גם הכול…
אחרי סגירת הברזים וניקוי הברדק, התיישבתי ולראשונה זה זמן רב נכנסתי לפייסבוק. השעמום הביא אותי לפיד ושם, פתאום, ראיתי את עדי, על רקע ים. בשמלה ססגונית, עם תספורת חדשה, זוהרת.
מה זה בכלל מלמלתי עדי בלי אגורה נסעה לים?
בתגובות כולם הורידו בפניה את הכובע:
“עדי, נראית עשר!”
“כל הכבוד, איזה אנרגיות!”
דפדפתי וראיתי אותה שוב במועדון חוג רישום, בקבוצת ספר, עם פרחים בלב פארק.
משהו פה לא הגיוני… ועיני שוטטו על המטבח הקר והריק. היא אמורה…
האמת? התחלתי להבין: ציפיתי שהיא תקרוס בלעדי, תתגעגע לכל מה ש’יש לי’. אבל היא שם פורחת, מאושרת.
כמה ימים אחר כך גם בגינה קרה אסון הגג התחיל לטפטף, והחזאי בישר על סופה.
יהודה, תבוא, התחננתי בטלפון. לפחות תביא פטיש, אני לא מסתדר!
לא פנוי, רומן ענה חמותי בפרדסיה מאושפזת. תקרא לעדי, לא?
היא… שתקתי. עזוב, כבר אסתדר.
פחות הסתדר ממה שחשבתי. הגשם דפק עליונים והחלקתי. קרעתי את הרגל.
מתיחה חזקה, מזל שלכם סיכם רופא צעיר, מודיע לנוח שבועיים מינימום.
ומה עם התיקונים?
זה בעיה שלך, משך רופא כתפיים אולי שאשתך תעזור.
לא היה לי מה לומר.
שלושה לילות בודד בדירה, נאבק בקביים. האוכל במקרר נגמר, לבשל אי אפשר לעמוד. לבסוף, ביום הרביעי, חייגתי לתומר.
היי תומר, דיברתי בקול מזויף הכול בסדר?
כן, מה קורה?
קצת תקלה, פציעה, אולי תקפוץ?
שתיקה.
מצטער, אבא, אני עכשיו ברילוקיישן לחיפה, אחזור עוד יומיים.
אוקי… בלעתי רוק. אני אסתדר.
אולי תתקשר לאמא? היא בטח יכולה…
לא! קטעתי. אני מסתדר לבד.
טרקתי. גאווה חסרת טעם גרמה לי להסתיר שאני מתגעגע לטיפול של עדי, לידי זהב. אף פעם לא הבנתי כמה עשתה כי הכול נעשה בשקט, מובן מאליו.
אחרי כמעט שבועיים הצלחתי ללכת. ישר נסעתי לראות את הגינה. הכל רקוב רטיבות בתקרה, רהיט אהוב נהרס, ריח טחב כבד.
איזה טמבל מלמלתי, מתיישב בגינה המוזנחת, רואה עץ לימון ועץ זית שגדלו פרא. השביל שאדי סידרה נבלע בעשב.
בדרך חזרה עצרתי באיזה קפה דרכים, הזמנתי שקשוקה ולימונדה. טעם של בית לא היה שם חמוץ מידי, חסר לב.
הכל בסדר, אדוני? שאלה מלצרית.
כן, פשוט… נזכרתי במשהו.
חזרתי הביתה, ישבתי מול התמונות. הנה אנחנו צעירים בים המלח. עוד תמונה תומר קטן. תמונה מחגיגת עשרים נישואין.
איזה טעות עשיתי, לחשתי לדמותה המחייכת של עדי בתמונה.
גמרתי אומץ ושלחתי הודעה. התשובה לא הייתה מה שציפיתי.
עדי כבר גרה בנהריה. סביב לה צחוקים, שמחה, והמון חברים וחיים חדשים חיים שבאמת שייכים רק לה.
כמעט בגיל שישים, עדי התחילה לחיות באמת, ואני סוף סוף הבנתי: העיקר בחיים אינו מה שברשותך, אלא אדם שגם בזמנים הקשים נותן טעם לחיים. לפעמים, רק אחרי שמאבדים, רואים מה היה לנו. ברור לי היום חפצים אפשר להחליף. שותף אמיתי, לא.
