בגיל 55 התאהבתי בגבר שצעיר ממני ב-15 שנה, ורק אז גיליתי אמת מטלטלת סיפור היום
אבל ברגע שהתחלתי להאמין להתחלה חדשה, רגע אחד בודד הרס הכול.
למרות שביליתי עשרות שנים בדירה הזו בלב תל אביב, הסלון הרגיש לי זר ומתוחמן.
עמדתי מול מזוודה פתוחה בערב לח וחמים, חוזרת אחורה בדמיון על כל הדרך שהביאה אותי לכאן.
איך הגענו לזה? שאלתי בלחש, בוחנת ספל ישן עם כיתוב לעד ולעולם שאחזתי ביד. שמתי אותו הצידה בעדינות.
עברתי ביד על הספה. להתראות לקפה של שבת בבוקר ולויכוחים על איזה טופינג לשים על הפיצה.
זיכרונות ריחפו בראשי כמו אורחים לא רצויים שאי אפשר לסלק.
בחדר השינה הריקנות הורגשה אף יותר. הצד השני של המיטה הביט עליי כמו תוכחה אילמת.
אל תסתכלי עליי ככה, מלמלתי אל השקט. זו לא רק אשמתי.
האריזה הפכה לחיפוש אחרי הדברים שעוד מזכירים לי מי אני. המחשב הנייד עמד זקוף על השולחן, כמו מגדלור קטן.
לפחות אתה נשארת, לחשתי וליטפתי אותו ברוך.
שם, בקלסר הירוק שעל הדסקטופ, שכנה הטיוטה של הספר שלי שנתיים של עבודה. עדיין לא מושלם, אבל לגמרי שלי. הוכחה לכך שעוד לא איבדתי את עצמי סופית.
ואז נכנס הווטסאפ מלירון:
ריטריט כתיבה. אי קטן. התחלה חדשה. יין
ברור שיין, גיחכתי לעצמי.
ללירון היה תמיד כישרון להפוך סופות להזדמנויות מפתות.
הרעיון הרגיש נועז, אבל אולי זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
מבטי ננעץ באישור על הבורדינג פאס בטלפון. בתוכי נשמעו קולות ספק.
מה אם אתחרט? מה אם אף אחד לא יקבל אותי שם? ומה אם אפול לים ובולע אותי כריש?
אבל אז עלתה מחשבה חדשה.
ואם דווקא אתלהב מהכול?
נשמתי עמוק, סגרתי את המזוודה. יאללה, לברוח.
אבל לא ברחתי. הלכתי אל משהו חדש.
האי קיבל את פניי עם רוח ערב עדינה ורחש גלים מתנפצים על החוף.
רגע עצמתי עיניים, נתתי לאוויר המלוח לחדור אל הריאות.
זה בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
לאורך זמן השקט לא שרד. כשהגעתי לריטריט הצבעוני, התחלף רחש הגלים למוזיקה חזקה וצחוק מתגלגל בכל פינה.
בעיקר צעירים בשנות העשריםשלושים התמזגו על פופים צבעוניים עם משקאות שנראו יותר כמו מטריות מאשר שתייה.
זה בטוח לא מנזר, מלמלתי.
קבוצה סביב הבריכה צחקה כל כך חזק, שציפור ברחה מהעץ הקרוב. נשפתי באנחה.
פריצות יצירתיות, אמרה? כן, בטח, לירון.
בטרם הספקתי להתחמק לצל, הופיעה לירון, כובע רחב על הראש ומרגריטה ביד.
טליה! קראה, כאילו לא התכתבנו רק אתמול. הגעת!
כבר מתחרטת, מלמלתי, אבל החיוך בגד בי.
עזבי שטויות, נופפתי בידה שתרד ממני.
פה קורים קסמים! תאמיני לי שתיהני.
קיוויתי למשהו… יותר שקט, הרמתי גבה.
שטויות! את חייבת להכיר אנשים ולספוג אנרגיות! רגע, אחזה בידי, את חייבת להכיר מישהו.
לפני שיכולתי להתנגד, גררה אותי לתוך ההמון.
הרגשתי כמו אמא עייפה במסיבת סוף שנה, מנסה לא למעוד על כפכפים שפזורים.
נעצרנו מול גבר, נשבע שאני רואה אותו עכשיו על שער של מגזין.
עור שזוף, חיוך רגוע, חולצת פשתן לבנה פתוחה בדיוק מספיק כדי להיראות מסתורי, אבל לא מגזים.
טליה, זה ערן, אמרה לירון בהתרגשות.
נעים מאוד, טליה, אמר קולו, חלק ומלטף כמו בריזה.
גם לי, עניתי, מקווה שלא רואים כמה אני מתרגשת.
לירון קרנה מנחת כאילו סידרה עכשיו טקס חופה.
ערן סופר, בדיוק סיפרתי לו על הספר שלך והוא חיכה לפגוש אותך.
לחיי בערו. הוא עוד לא גמור.
לא משנה, השיב ערן.
שנתיים של עבודה זה מדהים! אשמח לשמוע עליו.
לירון חייכה ופרשה עם המרגריטות. אני הולכת להביא עוד, אתם תדברו.
התרגזתי עליה קצת. אבל אחרי כמה דקות אולי זו הכריזמה של ערן, אולי הרוח מצאתי את עצמי מהנהנת להסכים לטיול.
רגע, ביקשתי, אפילו הפתעתי את עצמי.
במזוודה שלפתי שמלה קלילה ויפה אם כבר נמשכת החוצה, אז לפחות אראה בהתאם.
כשהשבתי אליו, הוא חיכה בחיוך. מוכנה?
הנהנתי וניסיתי לשמור על שלווה, למרות ההתרגשות בבטן.
קח אותי.
ערן לקח אותי לפינות נסתרות באי חוף מוצלל וערסל על עץ דקל, שביל חבוי אל מצוק עם נוף עוצר נשימה מקומות שאין עליהם מילה בגוגל.
יש בך כישרון, צחקתי.
למה? שאל והתיישב על החול.
להשכיח ממני לגמרי שאני לא שייכת לפה בכלל.
חיוכו התרחב. אולי את הרבה יותר שייכת ממה שאת חושבת.
דיברנו וצחקתי יותר מכל החודשים שקדמו.
הוא סיפר על מסעותיו ועל אהבתו לספרות תחומי עניין שחפפו לשלי. ההתלהבות שלו מהספר שלי הייתה כנה, וכשזרק בצחוק שיבקש חתימה ממני למסגור, הרגשתי חום בלב שלא הכרתיו זמן רב.
אבל מתחת לצחוק, משהו הדאיג אותי.
אי-שקט דק, לא מוסבר.
הוא היה מושלם מדי. יפה מדי. נכון מדי.
בבוקר שאחרי קמתי עם המון התלהבות.
ימיני חפנה את הלפטופ, הראש מלא רעיונות לפרק הבא.
היום זה קורה, לחשתי.
ניסיתי להיכנס לקובץ הספר.
הלב עצר.
התיקיה עם הספר שנתיים, לילות לבנים נעלמה.
חיפשתי בכל אחסון, התפללתי שזו סתם תקלה.
כלום.
מוזר, מלמלתי.
המחשב כאן, אבל היצירה שלי איננה.
אל תבהלי, לחשתי, נאחזת בשולחן.
אולי שמרת במקום אחר.
אבל ידעתי, שלא.
יצאתי מהחדר, לחפש את לירון.
במסדרון שמעתי קולות מרוסנים.
נעמדתי, לבי פועם מהר. לאט, התקרבתי לדלת פתוחה מעט.
רק צריך להציע את זה להוצאת ספרים הנכונה, נשמע קול ערן.
דם התקרר בי.
זה היה ערן.
בחור קטן, הצלחתי לראות את לירון רוכנת אליו, קול מתוק וערמומי.
הטיוטה שלה מדהימה, אמרה לירון בקולה הדבשי. נמצא דרך להוציא אותה על שמי. היא לעולם לא תדע מה קרה פה.
הגוף שלי התקשה מתסכול. הערצה שלי לערן, הגבר בו סמכתי, התהפכה הוא שותף לזה.
מיהרתי לחדר, זרקתי בגדים למזוודה.
זו הייתה אמורה להיות התחלה חדשה בשבילי, לחשתי.
הדמעות כלואות. בכי שייך למי שממשיך להאמין בהזדמנויות שניות אני כבר לא שם.
כשעזבתי את האי, השמש הבריקה בציניות.
לא הסתכלתי אחורה.
לא היה צורך.
חודשים אחר כך, החנות ספרים עמוסה, באוויר זמזום קל של קהל.
עמדתי על הבמה, הספר בידי. סביבי פרצופים מחייכים.
תודה שבאתם הערב, אמרתי בקול יציב, מסתירה סערה פנימית.
הספר הזה נוצר בזכות שנים של עבודה ומסע בלתי צפוי.
מחיאות הכפיים היו חמות. הגאווה הייתה שם, אבל הכאב לא עבר.
הבגידה השאירה סימן עמוק.
כשנגמר התור לחתימות וכל האחרונים עזבו, התמוטטתי בפינה.
אז שמתי לב לפתק קטן על שולחן החברה.
את חייבת לי חתימה. קפה בפינה, אם תרצי.
הכתב היה ברור: ערן.
הנייד רעד בידי.
נשארתי דקה, רצה לקרוע את הפתק. אבל במקום, נשמתי עמוק, לקחתי מעיל ויצאתי.
ראיתי אותו מייד.
צריך אומץ להשאיר פתק כזה, התיישבתי מולו.
אומץ או ייאוש? גיחך.
לא הייתי בטוח שתבואי.
גם אני לא, הודיתי.
טליה, חייב להסביר הכול מה שקרה באי
בהתחלה לא הבנתי את הכוונות של לירון. היא שכנעה אותי שזה לטובתך. אבל כשהבנתי מה באמת קורה לקחתי את הדיסק און קי ושלחתי לך.
שקט.
כשלירון שכנעה אותי, היא אמרה שאת צנועה מדי להוציא את הספר בעצמך, המשיך ערן.
שאת לא מאמינה בעצמך, ושתודה לי אם אתן לו דחיפה.
האמנתי שאני עוזר לך.
לעזור? פרצתי.
לגנוב ממני מאחורי הגב?
לא חשבתי כך. כשקלטתי, חיפשתי אותך וזה היה מאוחר מדי.
מה ששמעתי מאחוריי הדלת, היה לא מה שחשבתי?
בדיוק. כשקלטתי בחרתי בך.
הרשיתי לשקט להימתח בינינו, אולי יצוצו שוב רגשות של כעס.
אבל הן לא באו.
תחבולות של לירון נשארו מאחור, והספר יצא על שמי.
היא תמיד קינאה בך, לחש ערן בשקט.
גם באוניברסיטה הרגישה שנעלמת לה. עכשיו לקחה הזדמנות.
ומה איתה עכשיו?
נעלמה. ניתקה הכול. לא עמדה בתוצאות אחרי שסירבתי לשקר איתה.
עשית את הדבר הנכון. זה חשוב.
יש סיכוי שתתני לי הזדמנות מחדש?
דייט אחד, חייכתי, מרימה אצבע.
אל תחרב אותו.
חיוכו התרחב.
סגור.
יצאנו מהקפה ביחד. בלי ששמתי לב, חזרתי לחייך.
הדייט הזה הפך לעוד אחד. ואז לעוד אחד.
מתישהו, התאהבתי שוב. הפעם לא לבד.
מה שהתחיל בבגידה, הפך לאהבה על אמת עם סליחה, הבנה ואומץ לתת שוב אמון.
