בגיל 55 התאהבתי בגבר שצעיר ממני ב-15 שנה, רק כדי לגלות אמת מטלטלת דרמה יומית
אבל בדיוק כשהתחלתי להאמין שלכל דבר יש התחלה חדשה, רגע אחד בודד טרף לי את כל הקלפים.
למרות שגרתי שם עשרות שנים, הסלון הרגיש לי פתאום זר.
עמדתי, אשה בת חמישים וחמש, מול מזוודה פתוחה, תוהה איך החיים שלי הביאו אותי עד הלום.
“איך לעזאזל הגענו לזה?” לחשתי לעצמי, בוחנת ספל סדוק עם הכיתוב ״לתמיד ולעד״ ביד שלי, ואז הנחתי אותו הצידה.
עברתי ביד על הספה. “להתראות, קפה של שבת בבוקר, וויכוחים על תוספות בפיצה”.
זיכרונות הציפו אותי כמו אורחים לא קרואים שאי אפשר לגרש.
בחדר השינה הריקנות הייתה חזקה עוד יותר. הצד השני של המיטה הביט בי בעיניים מאשימות.
“אין לך זכות לשפוט אותי,” מלמלתי. “זה לא רק באשמתי.”
האריזה הפכה לסוג של חיפוש אחר הדברים שעוד חשובים לי. הלפטופ שלי נח על השולחן כמו מגדלור.
“לפחות אתה כאן,” אמרתי וחייכתי אליו באירוניה.
בתוכו הסתתר הספר שלי, זה שאני מנסה להשלים כבר שנתיים. הוא עוד לא היה גמור, אבל היה רק שלי עדות לזה שלא הלכתי לאיבוד סופית.
ואז נכנסה הודעה מפתיעה מאסנת:
“ריטריט יצירתי. אי שטוף שמש. התחלה חדשה. יין.”
“חייב להיות יין,” צחקתי לעצמי.
אסנת תמיד ידעה להפוך כל ברדק להזמנה מפתה.
הרעיון נשמע אמיץ, אבל האם אין לי ברירה אחרת?
הבטתי באישור הזמנת הטיסה. קולה של הבטן לא נתן לי מנוחה.
מה אם לא אתחבר? מה אם לא אשתלב? מה אם אטבע והכרישים יאכלו אותי?
אבל אז הגיעה מחשבה שונה.
ומה אם כן אתחבר?
נשמתי עמוק, סגרתי את המזוודה. “יאללה, לברוח.”
אבל לא באמת ברחתי. צעדתי לקראת משהו חדש.
האי קיבל את פניי ברוח מלטפת וגלים שנשברים על החוף.
עצמתי עיניים, התמלאתי באוויר המלוח, נתתי לים להיכנס לי לריאות.
זה בדיוק מה שהייתי צריכה.
השלווה לא החזיקה מעמד. כשהגעתי למתחם הריטריט, הצחוק הרועש והצלילים מסביב מחקו את השקט.
רוב האנשים היו בסוף שנות העשרים-תחילת השלושים ושכבו על פופים צבעוניים, שתייה עם מטריות תפסה להם את היד.
“זה בטח לא מנזר,” לחשתי.
מישהו ליד הבריכה צחק כל כך חזק, שציפור ברחה מהעץ הסמוך. נשפתי אוויר.
פריצות יצירתיות, כן אסנת?
לפני שהספקתי למצמץ, אסנת הגיחה כובע קש עקום ויין לבן ביד.
“חגית!” קראה, כאילו לא דיברנו רק אתמול. “את כאן!”
“אני כבר מתחרטת,” מלמלתי, אבל חייכתי.
“עזבי שטויות,” צקצקתי והנפתי יד.
“קורה פה קסם! תאמיני לי, את תיהני!”
“קיוויתי למשהו… שקט יותר,” הרמתי גבה.
“שטויות במיץ! את חייבת להרגיש את האנרגיה של הקבוצה! דרך אגב,” שלפה לי יד, “את חייבת להכיר מישהו.”
ולפני שיכולתי להגיב, היא גררה אותי בין האנשים.
הרגשתי כמו אמא מותשת במסיבת בית ספר, רק שפה היו כפכפים זרוקים.
נעצרנו מול גבר שבקלות היה יכול לככב בפרסומת של נטפים.
עור שזוף, חיוך מרגיע, חולצה פשתן לבנה פתוחה במידה, בדיוק ככה שיהיה מסתורי, לא וולגרי.
“חגית, זה איל,” קראה אסנת בהתלהבות.
“נעים מאוד, חגית,” אמר, קולו רך כמו חוף נטוש.
“גם לי,” עניתי, מקווה שההתרגשות לא ניכרת יותר מדי.
אסנת נראתה מרוצה, כאילו סידרה לי שידוך מלכותי.
“איל גם כותב. סיפרתי לו על הספר שלך, הוא ממש רצה להכיר אותך.”
לחיי בערו. “הספר שלי עוד לא גמור.”
“זה לא משנה,” ענה איל.
“שנתיים כתיבה, זה מרשים! אשמח לשמוע עוד.”
אסנת קרצה ונעלמה. “תדברו, אני חוזרת עם יין!”
קצת התעצבנתי עליה. אבל אחרי כמה דקות היה זה הקסם של איל או הרוח של הים ששיחקה בי הסכמתי לצאת להליכה.
“חכה לי רגע,” אמרתי, מופתעת מעצמי.
בחדר, חיפשתי בין הבגדים חצאית קיצית ראויה.
אם כבר גוררים אותי, לפחות שיהיה בסטייל.
כשחזרתי, איל כבר חיכה. “מוכנה?”
הנהנתי, מנסה להסתיר את ההתרגשות הלא רגילה בבטן.
“קח אותי לאן שתרצה.”
הוא הוביל אותי לפינות נסתרות באי חוף עם נדנדה תלויה על דקל, שביל סודי עם נוף עוצר נשימה מקומות שלא תמצאי בגוגל מאפס.
“יש לך כישרון,” צחקתי.
“באיזה תחום?” התיישב ליד החול.
“בלגרום לאדם להרגיש שייך, אפילו כשהוא לגמרי לא במקומו.”
חיוכו התרחב. “אולי את יותר במקום ממה שאת חושבת.”
דיברנו, צחקתי יותר מאשר בכל החודשים האחרונים גם יחד.
הוא חלק איתי את מסעותיו, את האהבה שלו לספרות עניין שקרץ גם לי.
הוא התעניין אמיתי בספר שלי, ועד שאמר שטוב לדעת שהוא יוכל יום אחד לתלות ממני הקדשה, ליבי התחמם במקום שלא ידע חום כבר הרבה זמן.
אבל משהו לא ניתן היה להתעלם ממנו.
אי נוחות דקיקה, שאי אפשר היה להגדיר.
הוא היה מושלם. אולי יותר מדי מושלם.
בבוקר למחרת התעוררתי נרגשת כמו שלא הייתי זמן רב.
נמתחתי, המוח שלי מלא רעיונות לפרק הבא של הספר.
“היום זה הולך לקרות,” לחשתי, שולפת את הלפטופ.
אבל כשהמסך נדלק, הלב נעצר.
התיקיה עם הספר שלי שנתיים של לילות לבנים נעלמה.
חיפשתי בכל הכוח, מתפללת שזה סתם טעות.
כלום.
“זה מוזר,” אמרתי.
המחשב כאן, אבל הדבר הכי יקר נעלם.
“לא להיכנס ללחץ,” לחשתי ולחצתי על הספה.
“ברור ששמרתי אותו במקום נוסף.”
אבל ידעתי שזה שקר.
בריצה הגעתי לאסנת.
בעודי פוסעת במסדרון, שמעתי לחישות.
עצרתי, הלב דוקר.
הצצתי בדלת חצי פתוחה.
“פשוט להציע את זה להוצאה הנכונה?” קולה של איל הדהד.
גופי קפא.
זה היה איל.
הצצתי דרך חריץ. ראיתי את אסנת, מתקרבת בקול רך ומפתה.
“הכתב היד שלך מדהים,” אמרה.
“נגרום לזה להיראות כאילו הספר שלי. היא לא תדע בחיים.”
הקיבה התהפכה, הבגידה כאבה. אבל הכי כאב האכזבה.
איל שגרם לי לצחוק, שחשבתי שאפשר לסמוך עליו שותף לקנוניה.
לפני שיראו אותי, נסוגתי לחדר.
פתחתי בבהלה את המזוודה והתחלתי לדחוף בגדים פנימה.
“זו הייתה אמורה להיות ההתחלה החדשה שלי,” חנקתי דמעות.
העיניים נרטבו, אבל בכיתי רק מבפנים.
לבכות זה למי שעדיין מאמין בהזדמנות שנייה לי נגמרה האמונה.
כשעזבתי את האי, השמש הלבנה נראתה כבדיחה אכזרית.
לא הסתכלתי אחורה.
לא הייתי צריכה.
חודשים אחר כך, חנות הספרים ברמת אביב הייתה מלאה באנשים, רחש של קולות באוויר.
נעמדתי על הבמה עם עותק מספרי, הבטתי בפרצופים המחייכים.
“תודה לכם שבאתם,” אמרתי, קול בטוח למרות הבלאגן הרגשי בפנים.
“הספר הזה תוצאה של שנים ושל מסע שלא תיארתי לעצמי.”
מחיאות הכפיים היו חמות, אבל ליבי כאב.
הספר הזה היה הגאווה שלי, אבל הדרך אליו עברה שדות של קוצים.
הבגידות עוד שרפו בפנים.
כשהקהל התפזר, ישבתי בפינת החנות.
אז הבחנתי פתקון קטן, מקופל, מחכה לי על השולחן.
“את חייבת לי הקדשה. בית הקפה ברחוב אילת, אם את רוצה.”
הכתב היה בלתי ניתן לטעות.
הלב שלי קפא.
איל.
בהיתי בפתק, מוצפת בסקרנות, כעס, ומשהו לא מוכר.
לרגע רציתי לזרוק אותו לפח.
אבל נשמתי עמוק, לקחתי את המעיל ויצאתי.
מצאתי אותו מיד.
“זה אמיץ להשאיר לי פתק כזה,” אמרתי, מתיישבת מולו.
“אמיץ או נואש?” חייך.
“לא ידעתי אם תבואי.”
“גם אני לא,” הודייתי.
“חגית, חייב להסביר. מה שקרה באי
בהתחלה לא קלטתי את הכוונות של אסנת.
היא שכנעה אותי שזה עבורך.
אבל כשהבנתי מה היא רוצה באמת, לקחתי דיסק און קי ושלחתי לך אותך.”
שמרתי על שתיקה.
“כשהיא עירבה אותי, אמרה שאת לא תוציאי את הספר לבד. שאת לא מאמינה בעצמך. שהיא רק עוזרת לך לחולל את הנס.
אני טעיתי, חשבתי שאני עוזר.”
“לעזור?” הטחתי.
“לקחת לי את העבודה שלי מאחורי הגב?”
“בהתחלה לא הבנתי. ואז, כשהבנתי, שלחתי לך את הקובץ. את כבר לא היית.”
“מה ששמעתי לא היה מה שחשבתי?”
“נכון. ברגע האמת, בחרתי בך.”
השתיקה בין שנינו הכתה.
אבל לא הציפה כעס.
המניפולציות של אסנת מאחוריי, הספר יצא לאור בתנאים שלי.
“תראי, היא תמיד קינאה בך,” לחש לבסוף איל.
“באוניברסיטה היא תמיד הרגישה מוצלת. עכשיו היה לה סיכוי ולקחה אותו.”
“ועכשיו?”
“היא נעלמה. ניתקה קשרים. לא יכלה לעמוד בתוצאות כשהפסקתי לשקר בשבילה.”
“עשית את הדבר הנכון. זה משנה.”
“ואולי תיתני לי הזדמנות שנייה?”
“דייט אחד,” אמרתי, מניפה אצבע.
“אל תקלקל.”
חיוכו גדל.
“סגור.”
כשיצאנו מהקפה, תפסתי את עצמי מחייכת.
הדייט הזה הביא עוד אחד. ועוד.
ובשלב מסוים התאהבתי שוב. והפעם לא לבד.
מה שהתחיל בבגידה, הפך לאהבה עם אמון, סליחה, ותקווה.
