בגיל 30 הבנתי שהבגידה הכי כואבת לא באה מאויבים – היא באה מאנשים שקראו לי “אחות, אני תמיד איתך”. שמונ…

אני בת שלושים, וגיליתי שהבגידה הכי כואבת לא באה מאויבים. היא באה מהאנשים שאומרים לך: “אחותי, אני תמיד איתך”.
כבר שמונה שנים יש לי “חברה הכי טובה”.
חברות שנראית משפחה.
ידעה עליי הכל. בכינו יחד, צחקנו עד הבוקר, דיברנו על חלומות, פחדים, תוכניות.
כשנישאתי, היא הראשונה שחיבקה ואמרה:
מגיע לך. הוא גבר טוב. תשמרי עליו.
אז זה נשמע לי אמיתי.
היום, במבט לאחור, אני מבינה שיש אנשים שלא מאחלים לך אושר.
הם פשוט מחכים שתפלי.
אני לא מהנשים שמקנאות בחברות שלהן כשהן ליד הבעל.
תמיד האמנתי שאישה עם ערך עצמי אין לה מה לפחד. ואם הבעל ישר אין מקום לחשד.
והבעל שלי באמת אף פעם לא נתן לי סיבה.
אף פעם.
לכן, מה שקרה הרגיש כאילו שפכו עליי מים קרים.
והכי גרוע זה לא קרה פתאום.
זה קרה בשקט.
בהדרגה.
בדברים קטנים שהתעלמתי מהם, רק כדי לא להיחשב פרנואידית.
הדבר הראשון היה האופן שבו היא התחילה להגיע אלינו.
פעם זה היה רגיל: ערב בנות, קפה, שיחות.
ואז פתאום התחילה להתלבש מוקפד מדי.
עקבים, בושם, שמלה.
ועדיין אמרתי לעצמי היא אישה, זה הגיוני.
אבל התחיל משהו נוסף.
היא הייתה נכנסת והיה נדמה שהיא לא רואה קודם כל אותי.
קודם חייכה אליו.
ניר, אתה נראה כל כך טוב… איך זה אפשרי?
אני הייתי צוחקת, כאילו אני לוקחת את זה בקלות.
והוא היה עונה בנימוס:
הכל בסדר, תודה.
לאט לאט היא התחילה לשאול אותו שאלות שלא קשורות אליה.
עוד פעם אתה עובד עד מאוחר?
אתה מאוד עייף?
היא דואגת לך?
“היא” הכוונה אני.
לא “אשתך”.
“היא”.
משהו בי התחיל להתכווץ.
אבל אני לא אוהבת ריבים.
אני מאמינה בנימוס.
לא רציתי להאמין שהחברה הכי קרובה שלי רוצה מעבר לידידות.
שמתי לב לשינויים קטנים.
כשישבנו שלושתנו, היא דיברה כאילו אני ברקע.
כאילו ביניהם יש קשר מיוחד יותר.
הגרוע מכל: הוא בכלל לא שם לב.
הוא אחד שלא רואה רוע.
וזה הרגיע אותי הרבה זמן.
עד שהתחילו ההודעות.
יום אחד חיפשתי תמונה בטלפון שלו.
לא, אני לא אחת שמחטטת.
פשוט רציתי תמונה מהחופשה כדי לעלות.
ואז ראיתי שיחה עם שמה למעלה.
לא חיפשתי, זה היה פשוט בראש הרשימה.
וההודעה האחרונה ממנה:
“תגיד לי באמת… אם לא היית נשוי, היית בוחר בי?”
ישבתי על הספה ולא הצלחתי למצמץ.
קראתי שלוש פעמים.
בדקתי אם זה מהיום.
כן, מהיום.
הלב שלי פעם מוזר לא בעוצמה, אלא בריקנות.
נכנסתי למטבח, הוא עמד והכין תה.
אפשר לשאול אותך משהו?
בטח, תגידי.
הסתכלתי עליו ישר.
למה היא כותבת לך דברים כאלה?
הוא הסתכל עליי מבולבל.
איזה דברים?
לא העליתי את הקול. הייתי רגועה.
“אם לא היית נשוי, היית בוחר בי?”
הוא החוויר.
את קראת לי בטלפון?
כן. ראיתי במקרה. אבל אין “מקרה” במשפט כזה. זה לא רגיל.
הוא התעצבן.
היא רק מתבדחת.
צחקתי חרישית.
זה לא בדיחה. זה מבחן.
אין כלום בינינו, נשבע לך.
טוב. אז מה ענית לה?
הוא השתתק.
השתיקה הזו פגעה בי יותר מהכל.
מה ענית לה? חזרתי.
הוא הפנה מבט.
כתבתי לה שלא תדבר שטויות.
תראה לי.
אז הוא אמר:
אין צורך.
כשמישהו מתחיל להסתיר דווקא אז זה סימן שצריך.
לקחתי את הטלפון שלו מהדלפק, בלי מריבה, בלי דרמה.
וקראתי תשובה:
“אל תכניסי אותי למצבים כאלה את יודעת שאני מעריך אותך.”
מעריך.
לא “תפסיקי”.
לא “תכבדי את אשתי”.
רק “מעריך”.
הסתכלתי עליו.
אתה מבין איך זה נשמע?
בבקשה, אל תעשי סיפור
זה לא “כלום”. יש גבול. ואתה לא העמדת אותו.
הוא ניסה לחבק אותי.
עזבי, אל ניכנס לזה, היא לבד, קשה לה.
אני התרחקתי.
אל תגרום לי להרגיש אשמה על התגובה שלי. החברה שלי כותבת לבעלי תרחישים של “אם”. זה השפלה.
הוא אמר:
אדבר איתה.
ואני האמנתי לו.
כי אני אחת שמאמינה.
למחרת היא התקשרה.
הקול שלה היה מתוק כמו דבש.
יקירה, חייבות להיפגש. קרה פה בלבול.
נפגשנו בבית קפה. עיניים התמימות הרגילות שלה.
אין לי מושג מה נכנס לך לראש… אמרה. זה רק דיבורים. הוא חבר שלי.
הוא חבר שלך. אבל אני חברה שלך.
את תמיד הופכת הכל.
לא הופכת. אני ראיתי.
היא נאנחה.
את יודעת מה הבעיה שלך? את מאוד חסרת ביטחון.
המילים האלה חתכו.
לא כי הן היו נכונות.
כי הן היו נוחות לה.
ההגנה הרגילה: אם את מגיבה משמע שאת משוגעת.
הסתכלתי עליה בשקט.
אם תעזי שוב לעבור גבול עם הנישואים שלי, לא יהיה יותר “דיבור”. לא יהיה “בירור”. זה הסוף.
היא חייכה.
ברור, די, לא יחזור.
זה הרגע שבו הייתי צריכה להפסיק להאמין.
אבל שוב האמנתי.
כי לפעמים קל יותר להאמין.
עברו שבועיים.
בקושי חיפשה אותי. כמעט לא כתבה.
חשבתי: נגמר.
עד שיום אחד ראיתי משהו שלא אפשר לי להמשיך.
היינו אצל משפחה שלי.
בעלי השאיר את הטלפון על השולחן, כי אמא שלו התקשרה אחר כך שכח אותו.
המסך נדלק.
הודעה ממנה:
“אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי עליך.”
לא התעצבנתי.
הבנתי.
לגמרי.
לא בכיתי. לא עשיתי הצגה.
פשוט הסתכלתי על המסך.
כאילו אני לא מסתכלת על טלפון.
כאילו אני מסתכלת על האמת.
לקחתי את הטלפון ושמתי בתיק.
חיכיתי שנחזור הביתה.
וכשסגרנו את הדלת אמרתי:
שב.
הוא חייך.
מה קורה?
שב.
הוא קלט.
ישב.
הוצאתי את הטלפון והנחתי לפניו.
תקרא.
הסתכל ונהיה לו פרצוף אחר.
זה לא מה שאת חושבת.
אל תעשה ממני טיפשה. תגיד לי את האמת.
התחיל להסביר.
היא כותבת לי… אני לא עונה ככה היא רגשית…
קטעתי אותו.
אני רוצה לראות את כל השיחה.
הוא הידק לסת.
זה כבר מוגזם.
צחקתי.
מוגזם שאני מבקשת אמת מבעלי?
הוא קם.
את לא סומכת עליי!
לא. אתה נתת לי סיבה לא.
אז הוא הודה. לא במילים.
במעשה.
פתח את הצ’אט.
וראיתי.
חודשים.
חודשים של דיבור.
לא יומיומי, לא מאוד ישיר.
אבל דיבורים שבונים גשר.
גשר בין שניים.
עם “מה שלומך”.
עם “חשבתי עליך”.
עם “רק איתך אני יכול לדבר”.
עם “היא לא תמיד מבינה אותי”.
“אני” שוב זאת אני.
והכי מפחיד היה משפט ממנו:
“לפעמים אני חושב איך הייתה נראית החיים שלי אם הייתי פוגש אותך קודם.”
לא יכולתי לנשום.
הוא הסתכל ברצפה.
לא עשיתי כלום אמר. לא נפגשנו
אני לא שאלתי אם נפגשו.
כי גם אם לא…
זו בגידה.
רגשית. שקטה. אבל בגידה.
התיישבתי כי הרגליים רעדו.
אמרת שתדבר איתה.
הוא לחש:
ניסיתי.
לא. קיווית שלא אגלה.
ואז אמר משהו שגמר אותי:
אסור לך לגרום לי לבחור ביניכן.
הסתכלתי עליו.
הרבה זמן.
אני לא גורמת. אתה כבר בחרת. ברגע שנתת לזה להתחיל.
הוא התחיל לבכות. באמת.
סליחה לא רציתי
לא צעקתי עליו.
לא השפלתי אותו.
לא החזרתי לו.
פשוט קמתי והלכתי לחדר.
התחלתי לארוז בגדים.
הוא בא אחרי.
אל תלכי בבקשה
לא הסתכלתי עליו.
לאן תלכי?
לאמא שלי.
את מגזימה
ה”מגזימה” הזה תמיד מגיע כשלא נוח עם האמת.
אמרתי בשקט:
אני לא מגזימה. אני פשוט לא מסוגלת לחיות במשולש.
הוא כרע ברך.
אני אחסום אותה. אנתק כל קשר. נשבע לך.
הבטתי בו בפעם הראשונה.
אני לא רוצה שתעשה משהו בשבילי. אני רוצה שתעשה כי אתה גבר. כי יש לך גבולות. ואתה לא השכלת לשים אותם.
הוא שתק.
לקחתי את התיק.
נעצרתי בדלת ואמרתי:
הגרוע מכל זה לא ההודעות. הגרוע הוא שאתה השארת אותי להיות חברה של מישהי שניסתה בשקט להוציא אותי מהחיים שלך.
ויצאתי.
לא כי ויתרתי על הנישואים.
אלא כי ויתרתי להילחם לבד על משהו שאמור להיות יחד.
ולראשונה מזה שנים חשבתי:
עדיף שיכאב לי האמת, מאשר שתנחם אותי שקר.
איך אתם הייתם פועלים במקומי? הייתם סולחים אם לא הייתה בגידה פיזית או שגם זו בגידה מבחינתכם?