בגיל 27 פגשתי אותה בדיוק כשהייתי הכי פחות מוכן לאישה כמו זו – באירוע קטן של הצגת מגזין מקומי, אליו ה…

אני בן 27 ופגשתי אותה בדיוק בזמן שבו הייתי הכי פחות מוכן להכיר אישה כמו אותה.
זה היה באירוע קטן השקה של מגזין מקומי בתל אביב, והגעתי לשם כמעט במקרה. חבר שלי ביקש שאצטרף כי היה צריך עזרה עם סחיבת קופסאות, ואני לא ממש היה לי תוכניות וגם הייתי צריך קצת כסף, אז הסכמתי.
היא ישבה בשורה הראשונה, כתבה משהו במחברת שחורה, הנייד שלה היה עם המסך כלפי מטה, והקפה שלה כבר מזמן התקרר. לא נראתה מתעניינת באף אחד, אבל בכל פעם שדיברה כולם היו עוצרי נשימה ומקשיבים.
מאוחר יותר גיליתי שהיא סופרת. כותבת לעיתון ומגזין תרבות. היא הייתה בת 40. אז עוד לא ידעתי זאת. ראיתי רק אישה בטוחה בעצמה, רגועה, שלא צריכה להרים את הקול שלה כדי להשפיע וגם לא הייתה לה צורך.
בתום האירוע, ניגשתי אליה כי הייתי צריך חתימה על קבלה. היא שאלה איך אני קוראים לי, הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה:
אתה תמיד נראה ככה, או רק כשאתה לחוץ?
צחקתי חזק. אמרתי לה שאני לא בטוח. היא ענתה שהיא אוהבת אנשים שלא מתיימרים להיות בטוחים בעצמם. כך הכל התחיל.
התחלנו להתכתב. בתחילה היא כתבה מעט, ואני הרבה. שאלתי אותה דברים פשוטים: מה היא עושה, איפה היא גרה, אם היא לומדת. אמרתי לה את האמת שאני גר אצל ההורים, שאני עובד בכל עבודה שמוצא, שאני מרוויח מעט שקלים, ושאני מנסה “להתחיל”. היא אף פעם לא גרמה לי להרגיש פחות, אבל גם לא ניסתה למכור לי אשליות. מההתחלה היה ברור:
אני לא מחפשת קשר. אני בשלב אחר בחיים.
ובכל זאת התחלנו להיפגש.
תמיד בדירה שלה. מסודרת, שקטה, מלאה בספרים. יש לה רכב, קצב משלה, חיים משלה. אני מגיע באוטובוס, לפעמים מרגיש שאני חודר לעולם לא שלי. היא קיבלה אותי בנחת, בלי הבטחות. לפעמים הייתי מבשל משהו פשוט, לפעמים רק פתחנו בקבוק יין ונשמעה מוזיקה רגועה. דיברנו המון על העבודה שלה, על הכתיבה, על כמה היא עייפה מלהסביר לאחרים את הבחירות שלה.
אף פעם לא נשארתי לישון. אף פעם לא ליוותה אותי הביתה. הייתי צריך לבקש לראות אותה בסוף השבוע. לפעמים היא אמרה כן, לפעמים נעלמה לי לכמה ימים בגלל דד-ליינים, פגישות, נסיעות. וכשהייתה חוזרת, הייתה עושה זאת כאילו כלום לא קרה. בלי התנצלות. בלי הסברים ארוכים.
בערב אחד, אחרי שהיינו יחד ישבה על שפת המיטה ואמרה:
אל תתאהב בי.
לא ידעתי מה לומר. רק אמרתי שאני לא מאוהב. שנינו ידענו שזה לא לגמרי נכון.
רציתי עוד. לא בהכרח הבטחות, אלא מקום. היא מצידה חזרה ואמרה שהמסלולים שלנו שונים. שאני רק מתחיל, והיא כבר בנתה את חייה. שהיא לא רוצה להיות עוגן, ולא רוצה שאשתמש בה כמסלול מהיר.
אני לא יכולה לתת לך את מה שאתה רוצה אמרה.
ובכל זאת היא הזמינה אותי שוב.
עם הזמן הבנתי שהיא נותנת לי רק מה שהיא יכולה: נוכחות חלקית, שיחות עמוקות, מפגשים לא מתוכננים. קיבלתי את זה, כי הרגשתי שאין לי זכות לדרוש יותר. איך אוכל בכלל לדבר על עתיד, כשאני לא מצליח אפילו לפרנס את עצמי?
כל פעם שיצאתי מהדירה שלה, הלכתי כמה רחובות ברגל לפני שעליתי לאוטובוס. הרגשתי מלא וריק בו זמנית. אסיר תודה שהייתי איתה. ריק, כי ידעתי שבסוף אני חוזר לחדר שלי בבית ההורים שלי, למציאות שלא מבריקה.
היא אף פעם לא הבטיחה כלום. אף פעם לא שיקרה לי. ובכל זאת זה כאב.
אני ממשיך לפגוש אותה. לא בכמות שהייתי רוצה. לפעמים אני תוהה אם אני מקווה שיום אחד תסתכל עליי אחרת. או שאגדל מספיק כדי לא להרגיש קטן לידה. או פשוט אתעייף מלהסתפק במה שיש.
אבל לא יודע לאחרונה להיות איתה גורם לי לעצבות במקום לשמחה.
ולפעמים צריך לדעת ללמוד להרפות מאלו שלא יכולים לתת לנו את מה שאנחנו באמת צריכים, גם אם זה קשה גם אם זה כואב. זאת הדרך בה אנחנו גדלים לא דרך מה שמקבלים, אלא דרך מה שלומדים לשחרר.