אורן היה רק שלוש שנים כשאבדה אמו לפני עיניו. היא מתה באותו רגע, דוחפת אותו מאחור האופנוע המתעופף שחלף בקרבתם. שמלה אדומה של אמא נשטפה ברגע של אש, ולאחר מכן חלכה חושך ושקט מוחלט.
הילד נשאר ללא הכרה זמן רב, עד שהרופאים הצליחו להציל אותו והשיבו לו את הראייה. כולם חששו מהרגע שבו יפנה שאלות אל האם, יקרא שמה, אך אורן נשאר שותק. חצי שנה עברו עד שביום אחד קם בלילה וקרא בצעקה צורמת: אמא!.
זיכרון פתאומי חזר במימיו, והלהבה האדומה שלשמה הייתה בעיניו. באותו זמן אורן גר במוסד חינוכי בתל אביב ולא הבין מדוע הובא לשם. הוא פיתח הרגל מיוחד כל בוקר הוא עמד מול החלון הגדול שבו נראו הרחוב הראשי והאלי המרכזי, מביט בעיניים מושפעות אל האופק.
למה אתה עומד כאן כל הזמן? משווקת על זקנת הטיפוח תמר לחשה, מסתובבת עם מטאטא מגרדת.
מחכה לאמא. היא תבוא ותקח אותי.
אהה, אהה, השעינה תמר. לא כדאי לעמוד כאן. בוא נלך, אני אפיג לך משקה חם.
כן, נלך, השיב הילד ואז חזר אל החלון, מתעורר לכל תזוזה של מי שמתקרב למוסד.
ימים עברו, חודשים חלפו, אך אורן לא עזב את מקומו, מצפה לשעה שבה תתפשט שבשעת יום אפור שמלה אדומה תופיע והאם תימשך אליו ביד ותאמר: לבסוף מצאתי אותך, בני!.
תמר בכתה על הילד, חשה ענווה מיוחדת כלפיו, אך לא יכלה לשנות את גורלו. רופאים, פסיכולוגים ואחרים ניסו להסביר לו שאין צורך להמתין כך זמן רב, שאין נצחיות בלעדיות ליד החלון יש משחקים, חברות, פעילויות שונות.
אורן קיבל את דבריהם בעיני תדהמה, הנהן, אך ברגע שהרפו ממנו, חזר מיד אל החלון. תמר, כאשר הגיעה לעבודה, ראתה פעמים רבות את צללו של הילד דרך הזכוכית ולא יכלה לספור את הפעמים שבהן נפרדה ממנו בגלגול ידיים.
יום אחד, כשתמר יצאה הביתה, הלכה ברגליה העייףות על גשר שמעל קו ברזל. על הגשר עמדה אישה צעירה ומביטה למטה במבטים מודאגים. פתאום היא נעשה תנועה בלתי נראית, ותמר חזה שמישהו מנסה לעשות משהו.
איזו טיפשה! קראה האישה כשהתקרבה.
מה? מה אמרת? שאלה זרה, מביטה בתמר בעיניים מרוחקות.
טיפשה! מה חשבת, פושעת? אינך יודעת שזה חטא גדול לשלול חיים? לא את בחרת, ולא לך לסיים אותם?
ואם אינני יכולה יותר?! קראה האישה בתוקפנות. אם הכוח נעלם? אם אין משמעות? מה אז?
אז בואי אליי. אני גר כאן מעבר למעבר, נדבר שם. אין מקום לעמוד כאן.
תמר הלכה ברוגע, ללא מבט לאחור, והאוירה נשאה ריח של תשועה. לאחר כמה צעדים נשמעו קולות רגליהן של האישה שמתקרבת, ותמר נשמה הרפה, חשה שהכל הגיע בזמן.
איך קוראים לך, חסרת-שנה? שאלה תמר.
אורית. ענתה.
אורית שם אשתי הייתה כך לפני חמש שנים. חלתה קשות, בערה ונשרפה לשנה שלמה, והשאירה אותי יתומה. אין לי נכדים, ילדים או בעל. שמי תמר, ואני מזמינה אותך לביתי. זה לא ארמון, אבל זה בית. עכשיו אתחליף לבוש, נערוך שולחן, נאכל ונשתה תה, והכל יהיה בסדר. קיבלה אורית מבט חייכני.
תודה, חמותי תמר.
ברצון תודה אהובה, החיים על פני האדמה קשים תמיד. כמה דמעות, כמה סבל. אבל קפיצה לקיצוניות איננה הפתרון.
אל תחשבו, אמרה אורית, מחממת כף עם כוס תה ריחנית, אני חזקה. אך כאן נפלתי לתוהו ובוהו.
אורית נולדה בכפר בגליל, חיה עד שבע שנים בחוסר צער. אביה ואמה אהבו אותה, הייתה הילד היחיד במשפחה. פתאום אביה עזב, גילוי שהייתה לו משפחה אחרת וילדים נוספים. האם, מותשת, החלה לשתות יתר על המידה ולזלול את בתה בכעס.
כמורת תגובה לבעלה שלא התגרש, היא קיבלה בבית גברים זרים, וויתרה על המטלות הביתיות, והציבתה על משא כבד על כתפיה של אורית. קרוב לוודאי, החברים של האם פרקו את מה שנשאר מאביו.
אורית עבדה לשכנים גיזום גינות, עבודות קטנות וקיבלה מזון בתמורה, והזינה את אימה המתמוטטת ללא כל הודה. היא לא ציפתה למילות חן, ידעה שמשפחה שלמה לא תחזור אליה.
אבה, שבכל השנים לא התקשר, לא שאל כיצד היא חיה. מישהו אמר לאורה שהוא עבר לארץ אחרת, והיא קיבלה שאין לו סיכוי לחזור.
אורית סבלה מבדידות, כפרה היה משגשג, ומשפחות כמוהה נדירות. היא הפכה למחוץ בחברה הקטנה. לילה אחד, כשהייתה בת חמש עשרה, פגש אותה שיכור של אימה. בזכות נס, היא הצליחה לברוח דרך החלון.
עד עלות השחר היא חיכתה במבנה ישן, ולאחר שדממה ירדה והכל נרדם, חדרה לחדר, לקחה מסמכים, כסף מהחבילה הקטנה, ארזת כמה בגדים ועזבה מבלי להביט לאחור.
בבוקר של אותו יום הגיע לה אביה, יעקב, לבדוק את בתו. הוא נפל בצלם של מה שראה, חיפש אותה במקומות שונים, אך ללא הצלחה. הוא קיבל ידיעה על חייה של בתו, בכה במכונית יקרה וקילל את עצמו על האיחור.
יעקב היה נהג משאיות, ובמהלך נסיעה הוא פגש את גילה, עוינת עשירה וגרושה, שהזמינה אותו מספר פעמים לשירותי החברה שלו. היא נמשכה אליו, ובסופו של דבר נולדו לה שני בנים, ואז הודיעה ליעקב שהיא עוזבת את רוסיה.
רוצה לחיות איתנו? בואי נלך יחד. אם לא חזור לאשתך. אני אוהבת אותך, יעקב, ואכפת לי מאוד, אבל אל תכריח אותי לבחור. בקשה של גילה.
יעקב בחר בה. הוא חרט על עצמו שמירת בתו, אך לא רצה לפרק את שתי המשפחות. גם אימה של אורית הותירה אותו מתוסכלת עם תביעות ותירוצים.
יום אחד, כשאורית הייתה בבית הספר, יעקב חזר הביתה, מצא את אשתו עם גבר אחר. זה היה הפתרון. כשאורית חזרה הביתה, ראתה את אימה ששתתה. האימה הודיעה לתולה שהאב עזב ולא יחזור. אורית לא רצתה לחזור הביתה.
היא נסעה לעיר, מצאה מקום למגורים. זינה, זקנה נדיבה, השאירה לה חדר קטן, והאורה שילמה שלושה חודשים מראש. כשזמן הדירה נגמר, זינה הציעה לאורית לעבוד כמטפלת, ובתמורה לחיות בחינם.
חמש שנים אורית עבדה למען זינה, ובשנים האחרונות היא הפכה למטפלת של זינה המיטה. עם פטירתה, אורית קיבלה את המורשת דירה קטנה בשכונה מרוחקת של ירושלים.
יום אחד היא פגשה ביורם, בחור צעיר שהרשים אותה במבטו. יורם היה בנקאי, והקשר נראה מבטיח. אבל אחרי שנתיים נישואים שמחים, אורית הלכה לראות את בעלה עם אישה אחרת. יורם לא התנצל, גירש את האוהבת ואלים את אורית עד שנפלה בביה”ח.
היא לא הצליחה להודיע ליורם שהיא בהריון. הילד אבד, הרופאים אמרו שסיכוייה לשוב להרות כמעט אפס. היא נותרה ללא משפחה, ללא בית, ללא דירה יורם מכר את הנכס וקנה רכב יוקרתי. אורית קיבלה את זה בשקט, מכיוון שהיא אהבה אותו.
לאחר שהשתחררה, היא הלכה לבלי דרך, עד שהרגליה הובילו אותה לגשר ברכבת. תמר הקשיבה לאורית, לא הפרעה, וכשהאחרון סיים, היא אמרה:
זה רק תחילת המסע. צריך לחיות, מבינה? את צעירה, יש לך העתיד, אהבה, אושר. תמתיני כאן, אני עובדת עד הערב.
אורית גרמה עלייה למספר שבועות. מישהו אחר, השומר של השכונה, גרגור, הגיע לשם כדי להכיר את תושבי האיזור. תמר לא הייתה בבית, והוא דיבר עם אורית, הבטיח לחזור בהמשך. הוא הופיע כמה פעמים, והפך לחברו הקרוב של אורית.
יום אחד, גרגור התקשר לאורית ושאל אם היא מכירה את יעקב סאבלוב.
כן, זה האבא שלי.
אורית, הוא מחפש אותך שנים.
ואז היא מצאה את עצמה מאושרת ועשירה. האבא, שמח שמצאו את בתו, קנה לה דירה יפה, פתח חשבון בנק משמעותי, עזר לה למצוא עבודה מכובדת והבטיח לבקר בתדירות.
אורית ביקרה את תמר, הביאה לה מזון, ושוחחה עם האישה הטובה. תמר הייתה חולה בחום גבוה, חילה וחלשה.
משהו נפל עלי, אורית! חוששת שלא אשוב.
אל תדאגי, טַתָּא תמר, שלחתי אמבולנס, הם מגיעים בקרוב, הכל יהיה בסדר. מאמינה לי?
מאמינה. שמע, אני עובדת במוסד חינוכי. יש שם ילד, וִיטּאל (בינינו קוראים לו ויטאל). הוא חוגג חמש שנים עכשיו. אני רוצה להעביר לו את דירתי. על המדף יש צוואה. שיהיה לך.
מי זה הילד? איך אדע אותו?
תכירי. הוא עומד ליד החלון בקומה השנייה, מחכה לאמו שנפטרה. היא אומרת שהיא תבוא בלבושה אדום
המגן האמבולנס לקח את תמר לביה”ח. היא שהתה שם זמן רב, ואז נשלחה למרכז שיקום. אורית שילמה לכל ההוצאות הטיפול, הטיול, הכול. כשחזרה לעבודה, ראתה רק חלון ריק. ויטאל אומץ על ידי משפחה אחרת.
הילדים סיפרו סיפור של האם שהגיעה. יום אחד, כאשר ויטאל עמד על המשמרת, הופיע צל של אישה על השביל. הוא צעק והצמיד ידו לליבו הפועם בחוזקה: אישה בלבוש אדום התבוננה בו והניפה בידה.
אמא! צעק ויטאל, רץ אליה בפחד שהיא תעזוב, אבל היא פתחה זרועות והגיעה אליו.
מאותו שיעור אורית ובני גרגור חיו בבית גדול, גידלו את ויטאל שציפה בציפייה ליום שבו יגיע לו אח קטן. תמר חיה איתם, מודה לאורית ולגרגור על כל טוב. האושר השקט של המשפחה נבע מאותו אהבה שהם מעניקים אחד לשני מדי יום.
