בגיל ארבע עשרה כבר התמודדתי עם מיגרנות המיפלגיות אחי וגיבורים שכמותם! התקפים כה מוזרים שיכולים להפוך חצי גוף שלך לסמרטוט. עשר שנים זה היה ברור: התקף פעם בחודש, לא כיף, אבל לפחות ידעתי למה לחכות. ואז, כמובן, החיים החליטו לערבב את הקלפים. ההתקפים הפכו לבלתי פוסקים. כל יום, בלי רחמים, מרוקנים ממני את היכולת לעבוד, לחשוב ואפילו לראות סדרה בלי לעצום עין כל דקה.
הנורולוגים ניסו הכול: קוקטיילים של תרופות, סבבי בוטוקס, זריקות עצב, דיאטות הזויות שמיועדות, כנראה, רק לאמהות שמתחרות במאסטרשף. כלום לא הזיז לחיות… רק משככי כאבים חזקים נתנו לי רגע לנשום. ואז, לפני שנתיים-שלוש, נזרק רעיון מרעיש לשולחן: היריון.
זאת הייתה ההצעה הכי ביזארית ששמעתי מרופא, אי פעם.
בגיל ארבע עשרה, מיגרנות המיפלגיות היו כבר חלק מהביוגרפיה שלי. מחלה כל כך נדירה, שלרופאים רוב הזמן יש ממנה מושג בערך כמו פלישת מוזרים מהמאדים. פעם בחודש הייתה לי חגיגה: חצי גוף שמוט, דיבור מתחרבש, כמו אחרי שבץ קל במקהלת בית הספר. ואז, בעשור השלישי לחיי הופ, שינוי תכניות. כל הלוז התרסק, המיגרנות הפכו לאורחות קבועות אצלי בסלון. הכרתי את מערכת הבריאות מבפנים, מה לעשות. שלש שנים של ניסיונות כושלים, מלא תרופות עם שמות כאילו הם שירים של להקת רוק מתקדם, בוטוקס בראש (בחיי, לא המלצה אסתטית!) וחסימות עצב שהניבו אפקט של שבוע ואז שוב הכל קרס.
כלום. פשוט כלום לא עבד.
היו ימים בהם לא הצלחתי להתרומם מהמיטה בלי עזרת אף אחד. ימים בהם בעלי, נתנאל, היה צריך להושיב אותי באמבטיה כדי שלא אתמוטט. איבדתי את העבודה שלי, אחר כך את העצמאות, ועם הזמןהכי כואבאת הביטחון העצמי. בסוף רק על משככי כאבים אמיתיים (ולא מהסוג הסבתא-תרופתי) הצלחתי לשרוד. זה היה פתרון מבאס, אבל חייבים לצוף איכשהו. ככה החזקתי עד שהצליחו לצרף אותי למשרה חלקית על תנאי.
ואז, כמה רופאים התחילו לדבר על אופציה חדשה. מוזרה. נואשת.
הריון עשוי לאפס אותך הורמונלית, אמרו לי שלושה נוירולוגים שונים, ואז עשו את ההפסקה הדרמטית הזאת שמאפיינת רופאים שמנסים לא למכור תקוות שווא. זה לא דומה לתרופות ולתוספים. רק ככה אפשר. ואני ונתנאל, שהתכוונו מתישהו לגדל ילדים קטנים עם שמות כמו תמר או נבו, היינו בהלם. הם ממש רוצים שנעשה ילד בשביל המדע? זה הימור, אמר דר הרשקוביץ, אבל לפעמים, זה באמת עובד.
האפשרות הפחידה אותנו בטירוף. לחיות עם מיגרנות מפחיד. לנסות היריון בתור פלסטר אלוהי עוד יותר.
חודשים של שיחות נבוכות, המיגרנות לא וויתרו, ואני התקשיתי אפילו להחזיק כוס בלי לשפוך. נדיר שדיברנו על זה ישירות. פחדנו לשאול, פחדנו להודות. האם נכון להביא ילד לעולם כשאני לא בפוקוס?
דר הרשקוביץ היה כנה: הסיכונים ברורים גם לך וגם לעובר. ויש מצב שכלום לא ישתנה. ואז בא המשפט הלא רפואי: ראיתי שזה מצליח. לא תמיד. אבל כן.
המחשבה הזאת נתקעה בראש כמו אבן בנעל.
לילה אחד, אחרי התקף שהפיל אותי לרצפה באמבטיה, חצי גוף רדום, דיבור מפורק, נתנאל ישב לידי ושתק. בסוף, כשנרגע קצת, לחשתי: ככה אי אפשר להמשיך. לשם שינוי, הוא פשוט הסכים.
דיברנו שעות. על הפחד, ועל אם זה פייר להכניס תינוק למשפחה כזאת. ואז נתנאל אמר בשקט: אם זה יחזיר אותך לחיים הילד הזה אף פעם לא ירגיש שהוא נטל. הוא יציל אותך. ושם קיבלנו את ההחלטה.
היריון לא הגיע בקלות שבעה חודשים של בדיקות, בדיקות, אכזבות ותקווה. ואז פס כחול אחד ורעד בלתי נגמר בגוף. פחד, תקווה, הקלה.
השליש הראשון היה פראי. הורמונים של דינוזאור, חלק מהימים הייתי על קצה הריצה, אחרים ריחמתי על עצמי מקיאה בפינה. המיגרנות בהתחלה לא נעלמו, אבל התחילו להיחלש. פחות התקפים, פחות שיתוק, פחות כאב. שינוי קטנטן אבל סוף סוף, סוף סוף, התחלה של תקווה.
בחודש השישי, כבר הגעתי רק לשניים-שלושה התקפים בשבוע. לא נעלמו, אבל חיים לצדם התחילו להיות אפשריים.
הפעם הראשונה שהעברתי יום שלם בלי מיגרנה התחלתי לבכות בקופה של הסופר. הקופאית הסתכלה עליי כאילו עוד רגע מזמינים אמבולנס, אבל איכשהו היה בזה משהו מהפנט. אחרי חמש שנים של כליאה בגוף, קיבלתי חירות.
נתנאל חזר לחייך. חזרתי לתפקד. הלכנו בזהירות מהוססת, אבל אפשר היה להרגיש את ההבדל.
אבל היריון, הוא לא בדיוק איפשר לשכוח ממנו.
בשבוע ה-28 זה קרה: התקף שונה מהרגיל. הראייה ברחה לחלוטין לדקה, ואז שניהם הידיים שלי פשוט נעלמו בהרגשה. המילה רעלת הריון ירדה עלינו כמו פטיש.
פתאום, הנסיון למצוא פתרון הפך לסטרט-אפ מסוכן, פצצה מתקתקת. לחץ דם בשמיים, אני בסיכון וכמובן, כמו בחלום רע, שוב אומרים לי לשכב באשפוז.
אשפזו אותי בבית החולים איכילוב. החדר הריח כמו חיטוי שחורף לא הצליח להוציא ממנו. מכשירים צפצפו, אחיות בדקו אותי כל שעה. שוב נהייתי תלויה בזרים, שנאתי את זה.
ועדיין, הפלאהמיגרנות לא החמירו. הן, כמו כל ילד טוב, התחילו להרפות.
הלחץ דם, פחות התלהב מהסידור הזה.
הרופאים התחילו לדבר על לידה מוקדמת. רוצים להחזיק עד כמה שאפשר לשבוע 37, אמר דר הרשקוביץ, אבל אין בטוחות. ימים נמשכו כמו עסקה עם גשם בתל אביב באוגוסט נמתחים בלי הגיון. נתנאל, חמוד שכמותו, ישן צמוד למיטה שלי על כורסה אדירה במיוחד, אוכל סנדוויצים שלא ברור באילו תנאים הם עברו פיקוח, אוחז לי ביד בבדיקות.
ואז, בשבוע 35, הלחץ דם זינק, כאב הראש חזר בסערה. לא אותו שיתוק זו הייתה מפלצת אחרת, לחץ ואימה.
חגית, אנחנו יולדים עכשיו, הודיעה הרופאה, שקטה אבל מפוקסת.
הסתכלתי בנתנאל, נשמתי חזק: זה מוקדם מדי? היא בסדר? הוא לחש, היא חזקה, אבל הקול רעד קצת.
הלידה התחילה תוך שעה. החדר הכי רחוק ממה שאני מדמיינת מהסרטים זוהר, רועש, חצי מחלקה מכינה אותי למה-שיהיה. הייתי מחוברת למגנזיום, תחושה של מסה מתכתית בתוך כל איבר.
12 שעות לידה, והרופאים כאילו מנהלים הופעת אורח.
ואז, בשלוש וחצי לפנות בוקר, הבת שלנו, תמר, באה לעולם בצעקה אדירה שגרמה לכל הצוות לשחרר נשימת רווחה.
קטנה, אבל בריאה. פשוט מושלמת.
חזיקתי אותה אליי, עור לעור, והדמעות לא פסקו. נתנאל נישק לי את המצח: הצלחת. היא פה.
אבל הפלא האמיתי התבהר רק אחר כך.
שבועיים אחרי תמר, פתאום שמתי לב לא הייתה מיגרנה. לא קלה, לא קשה, אפס.
אחרי שלושה חודשים, 90 יום נטולי התקף.
אחרי תשעה, הנוירולוג הכריז: רמיסיה גברת!
חזרתי לעבודה. חזרתי לריצה. חזרתי לחלום על עתיד בלי לילה מפוחד מהמחר בבוקר.
לפעמים בלילה, אני מסתכלת על תמר ישנה ושואלת את עצמי איך דבר כזה קטן עושה שינוי כזה ענק?
המיגרנות לא נעלמו בן רגע. זה תהליך, לא הוקוס פוקוס. כמו זריחה: לא מזהים דקה-דקה, אבל בסוף ברור שהכול השתנה.
המיגרנות שחררו אותי סוף-סוף.
ונותרנו רק אני, תמר, ותקווה גדולה מדיי.
