בגיל ארבע-עשרה כבר התמודדתי עם מיגרנות המיפלגיות התקפים נדירים כל כך שיכולים להותיר חצי מהגוף משותק. במשך עשור ידעתי בדרך כלל מתי יבוא התקף, עד שיום אחד חיי התהפכו ההתקפים הפכו כרוניים, בלתי צפויים, אכזריים. פתאום לא הצלחתי לעבוד, לא לחשוב בבהירות. מומחים ניסו הכול מתרופות מתחלפות, דרך זריקות בוטוקס, טיפולים עצביים, ותפריטים קשוחים. אף טיפול לא נגע בכאב. רק משככי כאבים קשים אפשרו לי להיאחז בשפיות. ואז, לפני שנתיים-שלוש, עלתה הצעה יוצאת דופן: היריון. חשבו שהשינוי ההורמונלי יביא מזור.
בגיל ארבע-עשרה כבר התמודדתי עם מיגרנות המיפלגיות, תסמונת נדירה שלרוב הרופאים בארץ רק שמעו עליה מהרופאה הראשית אולי קראו עליה במאמר ב’הארץ’. במשך שנים הגיע התקף אחת לחודש גונב לי את הכוח מהצד השמאלי של הגוף, מותיר אותי מגמגמת, כאילו עברתי אירוע מוחי. אבל בגיל עשרים וארבע הכול השתנה. ההתקפים הפכו תכופים ובלתי צפויים. כרוני. מאיים. מבהיל.
אני נעמה בן-דוד, ילידת תל אביב. לפני שהמיגרנות נכנסו לחיי עבדתי כרכזת פרויקטים זוטרה במשרד אדריכלות מצליח. אהבתי את הלחץ לקראת הדד-ליין, את הכוח בעשייה. ופתאום הכאב נהיה יומיומי. כאב דוקר מאחורי העין, או גל של תסמינים עצביים ששיתקו לי את היד. חיי הצטמצמו למשבר מתמשך. שלוש שנים ניסו הרופאים הכול שלל כדורים בעלי שמות מסובכים, בוטוקס בקרקפת ובלסת, חסימות עצבים כואבות ואחרי כל טיפול כזה, התעוררתי לשבוע של תקווה ואז שוב נפילה.
שום דבר לא עזר.
היו ימים בהם לא הצלחתי להרים את הראש מהכר. ימים שאסף, בעלי, היה צריך לעזור לי להגיע למקלחת, מכיוון שהשיתוק השמאלי שלי יצר בי פחד אמיתי ליפול. איבדתי עבודה, אחר-כך את העצמאות, ולבסוף, לתדהמתי, גם את הביטחון העצמי. בסוף, רק משככי כאבים חזקים עזרו מעט, שנאתי לקחת אותם, אך לא הייתה לי ברירה. בעזרתם הצלחתי לעבוד במשרה מצומצמת. בקושי.
ואז, לפני כמה שנים, הרופאים הציעו משהו אחר. רעיון תמוה, נואש.
הריון.
שלושה נוירולוגים אמרו לנו אותו דבר: לפעמים, היריון מלא פועל כמעין “איפוס” הורמונלי. אין לכך תחליף תרופתי. רק דרך אחת לנסות.
אסף ואני נדהמנו. רצינו ילדים, אבל לא בתור ניסוי רפואי. “זה הימור,” הודה ד”ר הנדלר. “אבל אולי זה ירגיע את המיגרנות לנצח.”
הרעיון הפחיד אותנו. אבל הפחד מהמשך החיים כפי שהיו היה גדול יותר.
כך התגלגלנו להחלטה הקשה ביותר שעמדה בפנינו.
חודשים דחינו את השיחה. בכל פעם שההתקף התפרץ, כאשר שוב איבדתי תחושה ביד, הפלתּי כוס, או לא הצלחתי לומר משפט פשוט, ראיתי את אסף פותח את הפה ושותק. אף אחד מאיתנו לא אמר את מה ששנינו הרגשנו עמוק: האם מותר לנו להביא ילד לעולם כשאיננו יודעים אם אוכל להיות שם בשבילו?
הנוירולוג, ד”ר הנדלר, פרש בפנינו את כל הסיכונים הריון עם מיגרנות מהסוג הזה, אפשרות לבעיות רפואיות, וגם האופציה ששום דבר בסוף לא ישתנה. אבל הוסיף: “נעמה, ראיתי שזה מצליח. אני לא מבטיח, אבל ראיתי”.
המחשבה הזו לא עזבה אותי.
בליל חורף אחד, אחרי התקף עז במיוחד, שכבתי על רצפת חדר הרחצה, האריחים הקרים צמודים ללחי. צד שמאל רפוי, הדיבור שלי עקום. אסף ישב לידי, מלטף בשקט. לאחר שהשיתוק דעך לחשתי: “אני לא יכולה להמשיך כך.”
הוא לא ניסה לנחם.
שוחחנו כל הלילה על הפחד, האחריות, על הילד הדמיוני. האם נכון להביא אותו כך? ולבסוף אסף אמר לי משהו: “אם זה יתן לך לחזור לחיים, הילד הזה אף פעם לא ירגיש נטל. הוא ידע שהוא הציל אותך.”
וההחלטה נפלה.
הדרך להריון לא הייתה קלה. שבעה חודשים ניסיונות, בדיקות, בדיקות דם, רכבת הרים רגשית. כאשר קיבלתי תוצאה חיובית לבסוף, פרצתי בבכי, ואסף חשב שמשהו נורא קרה. אלו היו דמעות של הקלה, פחד ותקווה ביחד.
השליש הראשון היה לא פשוט. ההורמונים טלטלו את הגוף. ימים של עייפות וימים של חולשה, לעיתים עם בחילות. המיגרנות לא נעלמו מיד, אך חל שינוי עדין: התקפים פחות תכופים, השיתוק עובר מהר יותר, הכאב פחת קלות. שפיץ של תקווה, שבשנים של ייאוש הרגיש כמו נס.
בחודש השישי, ההתקפים היומיים התכווצו לשניים-שלושה בשבוע. עודם קיימים, אך נסבלים, ניתנים לשליטה.
הפעם הראשונה שבה שרדתי יום שלם ללא מיגרנה בכיתי בקופה בסופר באבן גבירול, והמוכרת הביטה בי כאילו משהו לא לגמרי בסדר. אבל לא היה לי אכפת. עברו כמעט חמש שנים מאז הרגשתי חופש כזה.
אסף חזר לחייך. גם אני הבנתי שאפשר להחלים. אפשר להאמין.
אבל אז, בחודש השביעי, קרה משהו מוזר. ראייתי היטשטשה לדקה שלמה, ואחריה לא הרגשתי אף אחת מהידיים. ואז שמעתי מהרופאים את המילה שממנה פחדתי כל ההריון “רעלת הריון”.
חשכו עולמנו. מה שהיה אמור לרפא אותי הפך לסכנה לחץ דם גבוה, סיכון לעובר ולי. עם רקע נוירולוגי שלי, הכול הסתבך.
אשפזו אותי בבית החולים איכילוב למעקב צמוד. הריח האופייני, האור הירושלמי הקפוא מבחוץ, צפצוף המכונות, אחיות שבודקות סימנים חיים כל שעה. ולמרות הפחד, המיגרנות דווקא המשיכו להירגע. כאילו המוח שלי סוף סוף נכנע.
הלחץ דם, לעומת זאת, רק עלה. כל יום הרגשתי כמו ויכוח בין הגוף שלי לשעון שבקיר. אסף ישן על כורסת אורח ליד מיטתי, מתפנק בסנדוויצים מחומצים, אוחז לי את היד בבדיקות.
בשבוע ה-35, הכול השתנה. המדדים זינקו, הופיע כאב ראש שהפחיד אותי אך לא היה זה שיתוק ישן, אלא כאב לחץ, בצקת. ד”ר הנדלר נכנס ואמר בקול רגוע וחד: “נעמה, היום את יולדת”.
הבטתי באסף, מארכת נשימה. “זה מוקדם מדי? היא תהיה בסדר?”
“היא חזקה”, לחש, עם דמעות בעיניים.
הזדרזנו לחדר לידה. האור הפלואורסצנטי היה חזק מדי, הצוות התכונן לסיבוכים. קיבלתי מגנזיום נגד פרכוסים; הכול הרגיש כבד. הלידה נמשכה שתים-עשרה שעות.
ובשלוש ורבע לפנות בוקר, בתנו יעלי הגיחה לאוויר העולם בצרחה גאה שגרמה לכל הצוות להריע.
היא הייתה קטנטנה, אבל בריאה. מושלמת.
הנחתי אותה עירומה על חזי, דמעות זולגות. אסף נשק למצחי ולחש: “עשית את זה. היא כאן.”
אבל הנס האמיתי הגיע מאוחר יותר.
חודשיים לאחר הלידה, שמתי לב לא חוויתי התקף שבועות. אפילו לא כאב קל. אחרי ארבעה חודשים, תשעים ימים נטולי מיגרנה. כעבור תשעה חודשים, ד”ר הנדלר בישר שהמיגרנות ב”הפוגה”.
חזרתי לעבוד במשרה מלאה, התחלתי לרוץ שוב. לפתע, תכננתי עתיד בלי פחד מהשיתוק.
לילות ארוכים, אני מסתכלת ביעלי ישנה ושואלת עצמי איך ייתכן שיצור כה קטן אִפשֵּר לי חיים חדשים. הרופאים צדקו ההיריון שינה הכול. לא מיד, לא בקסם, אלא לאט, כמו זריחה שאינך מבחין בה עד שאתה מביט לאחור.
האם המיגרנות הפסיקו סתם כך? לא בדיוק. הן שחררו אותי.
ומכל המסע הזה, למדתי: לפעמים התקווה מופיעה מהמקום הכי לא צפוי, ולפעמים הדרך לתקווה עוברת דרך חוסר הוודאות הכי גדול. לפעמים את עצמך את מוצאת רק כשאת מרשה לאחרים להציל אותך בידיים קטנות, בלב ענק.
