בגידה של ילדי המשפחה
נועה הביטה שוב בא admiration באחיה ובאחותה. כמה יפים היו! גבוהים, שיער שחור, עיניים כחולות. שוב קיבלו פרס. הם ניצחו בתחרות נוספת במועדון העירוני בתל־אביב. נועה מיהרה להיות הראשונה שמברכת אותם, מדדה על רגלה הימנית וצעדה לעברם. היא סרגה במיוחד לשני אחיה שני ארנבים קטנים לאח באפודת פסים, ולאחות בחצאית קטנה. היא רצתה להעניק להם אותם. נועה, מלאת גוף, הלכה מסורבלת, שיערה נדיר אסוף בקושי, חיוך תמים על שפתיה.
רותם ועומר רק העיפו אליה מבט קר. היא ניסתה להתקרב בכל כוחה.
“תנו לי לעבור, זה אחי ואחותי! תנו, בבקשה!” קראה נועה בהתרגשות.
רותם, בת שכבתם, הביטה על נועה וסיננה:
“תראי, יש כאן מישהי שמנה טוענת שהיא אחותך. זו באמת אחותך?”
רותם סובבה את עיניה, קפאה ואז סיננה:
“ברור שלא. יש לי רק אח אחד עומר.”
“ידעתי,” צחקקתה רותם, “עוד אחת שמנסה להידבק אליכם, כאילו מישהי תאמין! איזו מסכנה! מנסה להגיש לכן מתנות מוזרות…”
“משהו מפרספקטיבה הזאת בטוח מעריצה שלנו. קחי לה את הארנבונים, רותם, ובואי כבר עומר ואני הולכים,” אמרה בקור, ומיהרה לצאת.
רותם לקחה מנועה את הארנבים, הבטיחה שתעביר.
“אני אחכה בבית! אעשה בורקסים!” קראה נועה, גוררת רגל, ופנתה לאחור.
כשחזרה רותם לרותם, זרקה את הארנבים לפח. “הנה, זה בשבילך. אמרה שתחכה עם בורקסים, כאילו היא בעצמה בורקס. את בטוחה שאין לה קשר אליכם?”
“ברור שלא! כולם מנסים להיתפס על ההצלחה שלנו. בואי נלך,” אמרה רותם בבוז, ופנתה עם עומר למעמד הפרס.
אבל נועה באמת הייתה אחותה החורגת של רותם אמא של רותם ועומר, אילנה, אספה אותה לביתם מקיבוץ נחשון, אחרי שאיבדה משפחה רחוקה בתאונה. אילנה, אישה רחבת לב, קיבלה אותה למרות התנגדות בני הבית.
“אל תקחי אותה אלינו, אמא! היא שמנה, צולעת, ולא חכמה! מביך להסתובב אתה!” התלוננה רותם פעם.
“אבל ילדה מסכנה, לבד בעולם. לוקחים חתולים וכלבים למה לא לתת לה בית? ביתנו גדול,” ניסתה אילנה לשכנע.
לבסוף נכנעו כולם גם כי המשכורת מאילנה, שהייתה מנהלת חנות גדולה, החזיקה את הבית. האב, דוד, לא ממש התעניין, כל היום רודף אחר נשים ומדברים עליו בעבודה. הילדים, יפים, מוצלחים, הכל קיבלו על מגש זהב.
נועה גדלה כאילו שאינה באמת שייכת. לבדה, שקטה, עיניה כחולות־שקופות כסחלב. אחותה הנשית תמיד צחקה: “העיניים שלה כמו חלב מדולל. שמנה!”
עומר ורותם אף פעם לא צרפו אותה למשחקיהם. כשהשתבר משהו בבית, הטילו תמיד עליה את האשמה, והיא לא התווכחה, רק אמרה: “סליחה, באמת.”
רק אילנה, אמה המחבקת, ליטפה אותה. אבל האב היה מתקשה להסתיר את סלידתו.
“למה היית צריכה להביא את זה לבית שלנו? היא לא נראית ולא מתנהגת כמו שצריך. לא תחסר לאיש שתלך את קירבת אותה על חשבוננו!”
נועה שמעה את הדברים מעבר לדלת, והייתה מתבוננת במראה, רואה רק ילדה מגושמת עם חיוך עצוב, כמהה להיות יפה כמו עומר ורותם.
רק ריחמה אמא עליה. הם אפילו הפרידו אותה מבית הספר של האחים, אחרי איומים שיעזבו את הלימודים אם לא תועבר.
הזמן חלף. עומר ורותם עזבו ללמוד מחוץ לעיר. נועה נשארה בבית, עוזרת לאמה, מופתעת מפרצי החיבה שלא קיבלה מבני הבית.
“את יכולה להיות מה שתרצי, נועה,” לחשה אילנה. “אני אשלם לך הכול מקצוע, לימודים!”
נועה חיבקה את אמה, כמו חתלתולה, ולחשה:
“אמא, אפשר לי להיות וטרינרית? לטפל בכלבים, בחתולים? אני רוצה לרפא חיות. יש קורס קרוב.”
מאז ומתמיד הביאה חיות פצועות מהחצר הביתה. רק לכלב גדול ומקסים, דומה לברדס, התנגדה רותם, אך אילנה תמכה בנועה.
ואז חלתה אילנה ונשארה בבית. הבעל נטש אותה לטובת בעלת מספרה בגבעתיים. אם הילדים חזרו זה היה רק בשביל כסף. אילנה חילקה את חסכונותיה, הילדים שקנו דירות נהנו מהכסף עד שהחובות הכו.
עומר התפרץ פעם למטבח באמצע הלילה, בכה: “אני בחובות, אמא! אין לי איך לשלם!”
“איפה נמצא כל כך הרבה שקלים?” שאלה אילנה, נושאת ידיים, “אפילו אם אמכור את הבית לא יספיק. מה נעשה?”
“אם לא אין לך יותר בן,” ענה עומר באכזריות.
הפתרון? למכור את הבית בראשון לציון. “אבל נועה ואני? לאן נלך?” שאלה אילנה.
“שתסתדר לבד, אותי זה לא מעניין. והיא כבר מבוגרת.”
נועה רק הביטה באם במבט צלול: “אמא, תעזבי איתו. אני אסתדר. יש לי בן זוג, אעבור אליו.” שיקרה.
ברור שלא היה לה אף אחד. היא פשוט חסכה מהאם כאב נוסף, והלכה לשכור חדר אצל קשיש ביהוד, מנחם, שהתאהב בעוזרת החדשה. חיות היו בבית תרנגולות, עזים, חתול וגדי קטן מקום מושלם לוטרינרית.
נועה התחילה לעבוד בקופת החולים לחיות. השכונה אהבה אותה. כלב לא חשש, חתול לא ברח. אחרי כל טיפול, ממתק לכל אחד.
“קייט, הנה, שוקו! אל תפחד, הכל בסדר,” הייתה אומרת, עיני השכנות מתמלאות דמעות: “את זהבתי לא הרופא קיבל ככה!”
לב נועה היה שמח ורק את אמא לא ראתה חודשים.
התקשרה שוב ושוב עומר ענה בבוז: “אמא נחה.”
“לא פגשתי אותה חצי שנה” התלוננה נועה בשעת תה עם מנחם.
“תיסעי לבקר!” עודד אותו. נועה אורו עיניה.
נסעו לדירת עומר ברמת גן. לֶאה, אשת עומר, פתחה בדלת:
“מי את? מוכרת משהו? אין צורך! אני ממהרת לקוסמטיקאית דברי.”
“אני אחותו של עומר. באנו לראות את אמא.” נועה ניסתה להיכנס.
“אמא? אין כאן אמא. עומר לקח אותה… למעון. היא כבר לא מסוגלת. אנחנו עסוקים.”
היא הוציאה דף עם כתובת והשפריצה בושם יקר, “ואל תחזרו!”
נועה נשמה עמוק. נסעה עם מנחם לכתובת.
בכניסה למעון בהרצליה ראתה את אמה רזה, עייפה, שוכבת. הלב נשבר.
“מָאמא! זו אני, נועה! סליחה שלא באתי… אמא, תקבלי אותי, אקח אותך אליי! אצל מנחם, עזים ותרנגולות וגדי קטן. נאפה בורקס, נשב בגינה אמא לא אשאיר אותך פה!”
בזכות מנחם ששוחח עם ההנהלה על גבורה בערבות הארץ ושיכנע אותם החזירו אותה הביתה.
כעבור עשרה ימים, אילנה ניצבה בחלון, מריחה חמאה, לַביאת דשא וקול קריאת התרנגול. בפנים, נועה נכנסה ברגל צולעת, והאם פרצה בבכי. חיבוקים, התנצלות, שמחה ואור בפנים.
“דז’ה וו, נועה שלי. הכול יהיה טוב עכשיו,” אמרה אילנה בקול רועד.
ומנחם הופיע בדלת:
“בנות, בואו התה חם, הבורקס טרי!”
צחקוק, שלושתם, מסובים לשולחן עץ פשוט. חיים פשוטים, אך מלאים אהבה וכך התחילה להם התחלה חדשה בישראל.
