בגידת הילדים
רוני הביטה שוב על האח והאחות שלה בעיניים נוצצות מהערצה. כמה שהם היו יפים! גבוהים, כהים, עיניים כחולות. שוב קיבלו פרס.
עוד פעם זכו במרתון בתל אביב. רוני קמה מהכיסא, רצתה להגיע אליהם ראשונה. הגיע בזהירות, נשענת קצת על הרגל הימנית שלה. היא סרגה לאחותה ואחיה שני ארנבים סרוגים, אחד עם חצאית ואחד עם מכנסיים משובצים. כל כך רצתה להפתיע אותם.
רוני הייתה מגושמת, שמנמנה, שיער דליל אסוף בסיכה, על השפתיים שלה חיוך תמים כזה. קרן ודור האחות והאח עשו את עצמם כאילו לא רואים אותה. רוני דחקה קדימה, מנסה להגיע.
“תסלחו לי, אני צריכה לעבור, זה האח והאחות שלי!” שמחה רוני.
“קרן, מי זו השמנה הזאת? צועקת שהיא אחותכם. מה, זה נכון?” שאלה יעל, חברתה הבלונדינית של קרן.
קרן הסתובבה קצת וראתה את רוני, עין אחת לחיוך.
“פשוט בושה שמנה וטיפשה. בטח אמא הכריחה אותה לבוא. למה היא פה בכלל?”, חשבה לעצמה.
בקול רם אמרה:
“מה פתאום! יש לי רק אח אחד, דור.”
“חשבתי ככה,” צחקה יעל, “רק מנסה להתחנף אליכם, איזו אפס. ועוד מביאה לכם צעצועים.”
“אולי היא מעריצה מקומית. יעלי, קחי ממנה את הארנבים וניפרד ממנה, אנחנו מתקדמים”, שלחה קרן נשיקת אוויר, תפסה את דור, והלכו.
יעל לקחה מארוני את הצעצועים, מבטיחה שתמסור.
“בהצלחה! אני מחכה לכם בבית! אאפה עוגות גבינה!” ורוני בצעדים לא יציבים הלכה משם.
יעל פנתה לקרן, “הנה, נתתי לך. אמרה שהיא תחכה בבית, תאפה עוגות גבינה. עצמה כמו עוגת גבינה, הא? היא באמת לא אחות שלכם? למה היא נדבקת אליכם?”
“זה סתם, אין לי מושג מי היא. הרבה רוצים להיות בקשר איתנו בגלל ההצלחה. בואי נתקדם”, וקרן זרקה את הארנבים לפח.
בעצם, רוני באמת הייתה אחותן. חצי אחות. אמא של קרן ודור, אסנת, לקחה אותה לבית אחרי שפעם קרובת משפחה רחוקה נפטרה בפתאומיות. כולם חזרו מחופשה משפחתית באילת, ורוני נשארה לבד, עם פציעה.
לאסנת הייתה קרובה בקשר רחוק מאוד, שם משפחה שונה. אחרים סירבו לקחת אותה. רק אסנת הסכימה, אחרי התקף זעם מהילדים ומהבעל. כששמעו שתהיה להן אחות, קרן ודור הגיבו בזעם.
“אמא, אל תקחי אותה! היא שמנה, צולעת ומשעממת. מתביישים להסתובב איתה.”
“אבל ילדים שלי, תחשבו כמה קשה לה. כל כך לבד. לוקחים כלבה מהכלבייה, אז למה לא לעזור לילדה מסכנה? יש מספיק מקום בבית!” ניסתה אסנת לשכנע.
בסוף נכנעו. הבית התקיים בעיקר בזכות המשכורת של אסנת, היא ניהלה סופרמרקט. האב, יהודה, היה הסגן שלה, ולא ממש עבד קשה. היו לו עניינים מהצד, ואם אסנת ידעה שתקה. יהודה היה יפה כמו מודל, הילדים ירשו אותו.
רוני גדלה, קטנה, חמודה, שיער בהיר, עיניים כחולות דהויות, כמעט שקופות. כמו של קרן ודור. “עיניים כמו מים, היא שמנה כמו לחמנייה”, צחקה קרן.
רוני באמת הייתה מתוקה, לחמנייה עם גומות בלחיים, ותמיד לב ענק. רק ששיחקה תמיד לבד. דור שבר אגרטל יקר, קרן האשימה את רוני; קרן קרעה חולצה של אמא שוב האשימו אותה.
רוני לא התווכחה. רק הנהנה, התנצלה. לא רצתה שיצעקו על קרן ודור. כי הם כל כך יפים
גם אסנת, אמא החורגת, לא הרבתה לכעוס על רוני. אבל יהודה התפרץ לפעמים:
“למה את מביאה את היצור הזה לבית? בושה לאורחים! לא יכולה ללכת רגיל, שוקלת כמו פיל, הבן והבת שלנו חתיכים, מה היא עושה לנו לבית? אף אחד חכם לא לקח אותה, ורק את החלטת להילחם. מי ייקח את הגוש הזה כשתגדל?”
רוני שמעה מאחורי הדלת. לפעמים הלכה למראה, הסתכלה על עצמה, ורצתה להיות יפה כמו קרן ודור.
לבי”ס שלחה אותה אסנת לבית ספר אחר, התאומים איימו לא ללמוד אם לא. לא הייתה אסנת יכולה להחזיק יותר את הגשר העדין בינה לבין הילדים הביולוגיים. והזמן רץ. קרן ודור עברו ללמוד באוניברסיטה. רוני ביקשה להישאר בבית.
“את יכולה ללמוד כל מה שתרצי, אני אעזור, רוצָה לימודי עיצוב? תרגום? דעי שאשלם על הכל!” אסנת חיבקה ורוני, כמו גור חתלתולים, התחככה בלחיה. משהו מקרב, אמא-בת, שרק איתה היה לאסנת בלב.
תמיד חיכתה לאסנת בסוף יום, גם אם חזרה מאוחר. רוני חיכתה בחוץ או במסדרון, בעוד דור וקרן בכלל לא שמים לב, לא אמרו “שלום”. פעם אסנת העירה משהו, אז קרן צרחה:
“אמא, אנחנו עסוקים! היא מחכה כמו כלבה בלי חיים, סתם בוהה ומדמיינת.”
רוני הרימה עיניים שקופות לאמא, ולחשה:
“אמא אני רוצה להיות וטרינרית. אולי אטפל בכלבים, חתולים, חיות. אפשר?”
היה הגיוני. רוני תמיד מביאה חיות פצועות מהרחוב. כלבים, חתולים, ואחרי זמן מוסרת. רק כלב אחד גדול, רומס ועירוני נִשאר אצלם. קרן רצתה לברדור גזעי, אבל אסנת בחרה לעזור לרוני.
עברו השנים. אסנת חלתה ונאלצה להישאר בבית. יהודה נעלם, ראה שכסף המשפחה לא כמו פעם. העביר עצמו לידידות חדשות. הילדים ביקרו את אמא כשצריך כסף, למזלה אסנת תמיד הייתה חכמה, הייתה לה חסכון. רק רוני נשארה לידה. דאגה לה, הכינה לה אוכל טעים, עשתה עיסויים, תה צמחים, והן ישבו לעת ערב מתחת לעץ רימון אמא ובת.
קרן ודור הקימו משפחות. אסנת עזרה לקנות דירה לשניהם. ואז פתאום דור הגיע בארבע בבוקר, כמעט בוכה חובות. צריך להחזיר סכום עתק.
“איך? מאיפה אשיג כזה סכום? אבא לא עוזר, גם אין לו. בני, אפילו אם אתן הכול לא אגיע לעשירית” קראה אסנת.
“אז כלום. לא יהיה לך בן”, צחק דור במרירות.
“איך אתה מדבר?!”
דור הציע: מכירת הבית. כך יכסה את החוב.
“מה, בני ואנחנו? איפה רוני ואני נגור?”
“היא כבר גדולה, שתסתדר בעצמה. מספיק חייתה עלינו. את, איתי! לאה תתלהב!”
לאה אשתו של דור והאמת, אסנת לא האמינה בזה, אבל שתקה. הבן קודם לכול. התנתה: רוני תבוא איתה. דור נאלץ להסכים. רק אחר כך רוני פנתה אליה:
“אמא, תיסעי לבד. אני אני עם מישהו. מזמן מזמינים אותי לגור. אל תדאגי לי.”
“איך? למה לא סיפרת?! מי הוא?” שאלה אסנת בחיבוק.
“פעם תכירי, אמא. תני לי לדאוג לך.”
דור ממש שמח. לא צריך להילחם בשבילה.
רק שרוני שיקרה. לא היה לה אף אחד. רק בלב ראתה: לא רוצים אותה. עלולה להכביד לאמא ולפגוע לה בבריאות. מצאה חדר להשכרה אצל קשיש, מאיר, במושב ליד פתח תקווה.
הוא חיפש שוכרת, כי כבר נהיה לו קשה לבד. חצר מלאה תרנגולות, עיזים וחזירים. מסתדרים מעולה. כששמע שמטפלת בחיות, שמח מאוד, לא רצה לקחת דמי שכירות. אבל רוני התעקשה, אז הוא החזיר לה את הכסף לתיק בלי שהיא תשים לב.
הכול הסתדר לה. מקום משלה, עבודה במרפאה וטרינרית, אנשים אוהבים אותה. וגם החיות מתמסרות. אחרי כל טיפול, רוני קונה להם חטיף קטן מהשכר שלה.
“בוא, מושיקו, איזה גיבור אתה. הנה, משהו טעים שהבאתי לך אל תפחד, קטן שלי. שמתי לכם טיפות ואם צריך עוד תתקשרו אליי כל שעה!” הייתה אומרת רוני ללקוחותיה.
“תקשיבי, אפילו בבית חולים לא מקבלים כמו שאת מחבקת את החתול שלי, רוני זהב!”, אמרה חנה, בעלת חתול פלומתי.
ורוני פרחה. רק דאגה על הלב מה שלום אמא? ניסתה להתקשר, אבל אסנת בקושי ענתה, ופעם אחר פעם ענה דור ואמר בגסות, “אמא נחה”.
“אני מתגעגעת. לא ראיתי אותה חצי שנה”, נאנחה רוני פעם בערב עם מאיר.
“למה שלא נלך ביחד? הרכב הישן שלי עוד נוסע!”, מאיר חייך.
רוני שמחה, ידעה את הכתובת, נסעו. דפקו הרבה עד שפתחו. בפתח עמדה בלונדינית גבוהה בחלוק, פיהוק ענק.
“מוכרות משהו? לא צריך”, ניסתה לסגור דלת.
“את לאה? אשתו של דור?” שאלה רוני.
“כן”
“ואת, מי את?”
“אני רוני! אחות שלו!”
“נו, מה את רוצה? אני בדיוק נוסעת לקוסמטיקאית!”
“בבקשה, רק לדקה. זה מאיר, הוא איתי. איפה אמא? אני רק רואה אותה, והולכת.”
“אה, היא לא פה. דור שלח אותה. להוסטל. היא כבר לא יכולה לזוז, מי יטפל בה? אני עובדת, דור בעבודה, מה לא ביקרתי שם. הנה, אכתוב לך כתובת. ואל תבואי יותר”, אמרה לאה תוך שניחוח בושם יוקרתי עוטף אותה.
רוני כבר לא הקשיבה, חטפה את הכתובת וברחה. במעלית אמרה:
“למה לא סיפרו לי? חיפשתי פתרון, סידור”
“מה זאת אומרת? היו צריכים להביא אותה אלינו! יש לי מלא חדרים! איך מעבירים אמא לבית אבות בלי ליידע בת? ביזיון!”, כעס מאיר.
הגיעו. על המיטה שוכבת אישה דקה, עיניים שקועות זו אסנת? פעם הייתה מלאה, מלאת מרץ, טורפת את בעיות הבית. עכשיו שוכבת חסרת כוח.
“אמא! זאת אני, רוני! סליחה שלא באתי קודם, אמא, אין לי סליחה. אני לוקחת אותך, אמא, נלך למאיר! יש שם תרנגולות, אכין לך ביצים ועז, חלב טרי! תחזרי לעצמך! אמא, אני אוהבת אותך!”
רוני בכתה, מחזיקה את היד הדקה של אסנת.
בסוף הצליחו לקחת אותה. לפי הניירת רוני בת. גם מאיר, מתנדב מלחמת ששת הימים, איים שיזעיק “קשרים למעלה” אם לא נותנים לאמא ללכת איתם. דור בכלל רצה שתישאר שם.
כעבור עשרה ימים אסנת קמה כבר, צעדה לחלון. בחצר התרנגולות, מלמעלה ריח של עוגות גבינה. רוני אפתה. קפצה, נזהרת על הרגל, אל אמא שלה. מחבקת אותה, מתנצלת, מסבירה שיחיו יחד, לא אצל קרן ודור.
אסנת שתקה, חיבקה אותה. כאילו ראתה שוב את הילדה הקטנה, הלא ביולוגית, אבל טובת הלב. היחידה שנשארה לידה בסוף הדרך, כשרק היא רצתה באמא, לא בכסף שלה.
“הכול בסדר, רוני. עכשיו הכול יהיה טוב, ילדה שלי”, לחשה אסנת.
“יאללה בנות, באים לתה?” קרא מאיר ונכנס.
הן פרצו בצחוק, מחזיקות ידיים, והלכו לחדר להתחיל מחדש.
