בגידה של ילדי המשפחה
דגלית שוב נשאה עיניה בהתפעלות אל אחיה ואחותה. כמה יפים הם היו! גבוהים, שערם שחור, עיניהם כחולות. שוב העניקו להם פרס.
ניצחו פעם נוספת בתחרות. היא קמה כדי להספיק ראשונה, צולעת ברגלה הימנית, מיהרה לשם. היא סרגה לאח ולאחות שני שפנים קטנים. לספסרה ולמכנסונים משובצים. רצתה להעניק להם מתנה. דגלית, מגושמת, שמנמנה, שערותיה הדלילות אסופות ברישול, חיוך תמים ריחף על שפתיה. כריסטינה ומרק העמידו פנים שאינם רואים את אחותם. היא התעקשה להגיע אליהם.
“תנו לי לעבור, בבקשה! הם אח שלי ואחותי! תנו!” קראה דגלית בשמחה.
“כריס, יש פה מישהי שמנה שצועקת שהיא אחותכם, זה נכון?” פנתה לחברתה כריסטינה בלונדינית בשם ליאת.
כריסטינה הסתובבה מעט וראתה את דגלית.
“טיפשה שמנה! שוב הגיעה. בטח אימא שלה אמרה לה. איזו בושה!” חשבה לעצמה.
ובקול אמרה, “ברור שלא. יש לי רק אח אחד, מרק.”
“ידעתי שהיא סתם נדחפת. אולי מכריחה עצמה להיות קשורה אליכם? חסרת תקנה. מביאה גם איזה צעצועים,” גיחכה ליאת.
“בטח מעריצה מקומית שלנו, קחי ממנה את השפנים ליאת ותפגשי אותנו, אני ומרק הולכים!” כריסטינה שלחה נשיקה באוויר ותפסה את ידו של מרק בדרך החוצה מהקהל.
ליאת לקחה מדגלית את השפנים, הבטיחה שתמסור.
“טוב! אני אחכה לכם בבית! אכין בורקסים!” קראה הילדה, מדדה בצעדים מסורבלים.
“הנה, העברתי לך. היא אמרה שתחכה לכם בבית עם בורקסים. בעצם היא בעצמה בורקס. כריס, היא בטוח לא קרובת משפחתך, נכון? למה היא נדבקת אליכם?” נדנדה ליאת.
“לא! אין לי מושג מי היא. כולם מנסים להתחבר, בטח רוצים תהילה. יאללה, בואו נלך!” ובזה זרקה כריסטינה את השפנים לפח, ויחד עם חברתה ומרק המשיכו לטקס הפרס.
היא שיקרה לחברתה. דגלית אכן הייתה אחותה, חורגת, שאימם, עינבר, קיבלה לביתה לאחר שקרובת משפחה רחוקה מאוד הלכה לעולמה. נסעו כל המשפחה יחד, ונשארה רק דגלית קטנה, עם פציעה.
בעצם, עינבר הייתה רק קרובת משפחה מאוד רחוקה, כמעט לא מוכרת, גם שם המשפחה שלה היה אחר. יותר קרובים סירבו, אבל עינבר הביאה את דגלית, וגם זה לאחר ויכוח מחריש אוזניים עם בעלה וילדיה. כשהילדים שמעו שתהיה להם אחות קטנה, צעקו כאילו חרב העולם. כריסטינה ומרק גדלו מפונקים וללא גבולות.
“אימא, אל תיקחי אותה הביתה! היא שמנה, צולעת, וטיפשה. אפילו ללכת לידה זה בושה!”
“בני ובתי, זה כואב הלב. היא לבד בעולם. לוקחים הביתה כלב וחתול, ופה ילדה חיה, קטנה. יש מקום, יש מרחב,” ניסתה עינבר לשכנע.
לבסוף הסכימו לא ברצון. עינבר עבדה כמנהלת חנות, לה היה עיקר ההכנסה. אב הילדים היה סגן שלה, לא ממש השקיע מאמץ. כל הזמן פלירטוטים מאחורי גבה. אם עינבר ידעה, שתקה בעלה ליאון היה יפהפה כמו מתוך תמונה, גם הילדים דומים לו.
דגלית גדלה. קטנה ומוזרה. שער זהב דליל. עיניים כמו לאחיה ואחותה, כחולות אך כמעט שקופות.
“לך העיניים שלה כמו חלב עם כחול, שמנה כזו!” צחקה כריסטינה.
דגלית הייתה דומה לכעכע קטן. מתוקה, חמודה, עם גומות בלחיים. טובת לב במיוחד.
אבל לשחק הייתה לבד. האח והאחות לא צרפו אותה. לעתים גם האשימו אותה. מרק שבר ואזה יקרה בריצה והאשימו את דגלית. כריסטינה קרעה חולצה יוקרתית של אימא ושוב הפילו על דגלית.
והיא לא התווכחה. רק הנהנה בשקט וביקשה סליחה. ידעה מי אשם, אך לא רצתה שינזפו באח ואחות כי הם כאלה יפים.
אגב, עינבר עצמה, שגידלה את דגלית, גם לא כעסה עליה לעומת זאת האב התפרץ:
“למה הכנסת את המזעזעת הזו לבית? בושה ליד האורחים! לא הולכת רגיל, שוקלת כמו פיל. הילדים שלנו יפים להפליא, זו שאת גידלת רק עושה ניגוד! אחרים לא לקחו, והם צדקו. מי ירצה אותה שתגדל? יצור מכוער שכזה?” צעק ליאון.
דגלית שמעה מעבר לדלת, חזרה למראה. לא אהבה את דמותה. רצתה להיות יפה כמו מרק וכריסטינה.
לבסוף שלחו אותה לבית ספר אחר. התאומים התעקשו. אם לא יברחו מהשיעורים וציינונים ידרדרו. עינבר נכנעה. הבינה שהגישור שהם מנסים לבנות, מתפרק כמעט לגמרי ולא יכלה לעשות מאום.
הזמן חלף. מרק וכריסטינה נסעו ללמוד. דגלית ביקשה להישאר עם עינבר.
“מה פתאום, בתי! את יכולה ללמוד כל מה שתרצי, אני אשלם! אולי עיצוב? תרגום? מה שתרצי, דגלית?” חיבקה אותה עינבר.
ודגלית, כמו חתלתולה, גירדה בלחיה של אימא וחיבקה. עינבר נרגעה. הילדים הביולוגיים, בקושי נישקו אותה, וגם אם כבר, זה היה בקרירות. עם דגלית הרגישה חמימות עמוקה.
תמיד הייתה מחכה לאימא עבור השער או בכניסה, לא משנה כמה מאוחר או קר. הבעל והילדים לא התעניינו, אפילו לא אמרו שלום.
כשהעירה כריסטינה, “אימא, אנחנו עסוקים! רק הטיפשה הזאת ממתינה לך כמו כלב, כי אין לה מה לעשות! אין לה שום חלום.”
דגלית הביטה אליה בעיני הזכוכית ולחשה, “אימא, אפשר שאטפל בחיות? בכלבים, חתולים, אוגרים. אני רוצה להיות וטרינרית. אפשר כאן ללמוד.”
לא הפתיע אף אחד דגלית תמיד הביאה הביתה חיות עזובות, טיפלה, חיבקה ודאגה. הכלב הגדול, המלוכלך, נשאר אצלם. כריסטינה התרגזה ורצתה כלב יוקרתי, אך עינבר תמכה בדגלית.
כך חיו. עד שמצבה הבריאותי של עינבר התדרדר ונאלצה להישאר בבית. ליאון ראה שהכסף מתמעט, מהר מצא נחמה אצל בעלת מספרה מן השכנות.
הילדים, כשהגיעו, חיפשו בעיקר כסף. למזלה של עינבר, עדיין היו לה חסכונות. ליד עינבר נשארה רק דגלית, מדדה במיטה להכין לה מטעמים כל יום. עשתה עיסויים, הכינה חליטות. בערבים שתו תה תחת עץ הרימון שבחצר, ודגלית הייתה מאושרת.
כריסטינה ומרק נישאו. עינבר עזרה לשניהם עם רכישת הדירה. ואז הגיע המשבר. מרק הופיע בארבע לפנות בוקר, כמעט בוכה, ובישר לאמו שהוא בחובות כבדים.
“אבל איך? איפה אשיג כל כך הרבה כסף? אצל אביך בדקת? אין לו? לא פלא אפילו אם אמכור הכל, לא אגיע לעשירית מהסכום.”
“אז אין לך בן יותר, אמא,” גיחך מרק.
“מה? מה אתה אומר?” חיבקה אותו עינבר.
הפתרון של מרק: למכור את הקוטג’. עם הכסף מהכול יוכל לסגור את החובות.
“ואנחנו אני ודגלית? איפה נגור?”
“מה אכפת לי לאן תיעלם השמנה המטומטמת הזו. היא גדולה, שתדאג לעצמה. נמאס לנו לסחוב אותה. ואת… את תבואי אלינו! לאילה תשמח!”
אילה, אשתו של מרק, ועינבר כלל לא בטוחה שאכן תשמח, אך לא התווכחה. צריך להציל את בנה! רק דרשה, שדגלית תבוא איתה.
מרק נאלץ להסכים. אבל דגלית ניגשה לאמא ואמרה:
“אימא… את תיסעי לבד. אני… אני עוברת לגור עם מישהו. מזמן הזמין אותי אליו. אל תדאגי לי!”
“אבל מי? למה לא סיפרת לי? אני רוצה להכיר!”
“אחר כך. אל תדאגי,” חיבקה דגלית.
מרק השתחרר מהדאגה. לא צריך להתאמץ להיפטר ממנה.
בעצם היא שיקרה. לא היה אף אחד. רק בלבה הרגישה שלא רוצים אותה שם. ופחדה שאמה תסבול. היא שכרה חדר בבית של זקן ערירי, דב פרחיה שמו, שאצלו גרו תרנגולות, עזים וחזירה. הם מצאו זה את זו.
כששמע שהיא וטרינרית, דב התלהב כילד, רצה לא לגבות ממנה כלל שכירות אך היא עמדה על שכרה. הוא החזיר לה בכל זאת כסף בסתר.
היה לה טוב. מצאה בית, מצאה עבודה, כיבדו אותה. חיות אהבו אותה בלי גבול. אף כלב לא השתולל, אף חתול לא נשרט. לכל חיה ידעה למצוא מילה טובה, ואחר כך פינקה את החיות בממתקים מכספה.
“נו שרוליק, קח חמוד. זה מה שדגלית שמרה בשבילך! אל תפחד, קטן. שמתי לכם טיפות. תתקשר בכל שעה!”
“אלופה! בביה”ח פחות מתייחסים יפה למסכן שלי!” אמרה אנה פת, שהביאה את החתול ברוך.
דגלית פרחה, אבל דאגה לאמא לא עזבה אותה. התקשרה לעתים קרובות. בשבועות האחרונים ענתה רק מרק, שענה בגסות שאמא נחה.
“אני לא יודעת. מתגעגעת. חצי שנה לא ראיתי אותה,” נאנחה דגלית בשעת התה עם דב.
“אז למה את לא נוסעת? אני אבוא איתך. יש לי סובארו ישנה. עדיין דוהרת כמו קדיש. ואני עם רישיון,” הציע דב.
דגלית שמחה. אצל מרק היה לה את הכתובת. נסעו. דפקו ארוכות. לבסוף פתחה אילה, בלונדינית גבוהה בחלוק קצר, פיהוק בפניה.
“מי אתם? מה אתם רוצים? לא קונים כלום!”
“את בטח אילה, אישתו של מרק?”
“כן…”
“ואני דגלית, אחותו. איפה אמא? אני באה לראות אותה וללכת מיד, לא אפריע.”
“אין לה. מרק לקח אותה להוסטל. היא בקושי זזה, צריך לטפל בה. הוא עובד, לי יש עיסוקים. איפה? לא יודעת, לא הייתי בכלל. עכשיו אתקשר. מרק, זו שבאה דגלית. עם איזה זקן. רוצים כתובת. יאללה, אוציא פתק. ואל תחזרו לכאן!” אמרה אילה בריח בושם יוקרתי.
דגלית כבר לא הקשיבה. תפסה את הפתק, וברחה במדרגות.
“איך לא אמרו לי? בטח כי אין לי דירה, וזה מה שיש? אבל הייתי מוצאת משהו…” לחשה דגלית.
“על מה את מדברת? אימא שלך לביתנו צריכה הייתה לבוא! יש פה חדר פנוי! פשוט לא ייתכן. אנשים רעים,” כעס דב.
הגיעו למקום. האם זו האישה הצנומה המביטה לתקרה? דגלית הכירה אותה כאשה גדולה, רחבה, טובה וחזקה. עכשיו שכבה חסרת אונים.
“אימא! זו אני, דגלית! תסלחי לי שלא באתי! אין לי סליחה, אמא, אני אקח אותך הביתה. לבית של דב! יש תרנגולות, בורקסים אכין. חלב עיזים, מיד תתחזקי. אמא, אני אוהבת אותך!”
בסופו של דבר הצליחו לקחת אותה הביתה. אחרי שדגלית הוכיחה שהיא בתה, ודב סיפר שסבא שלחם בקרב, יאיים על המנהל שיזעיק את החבר אלוף בצה”ל אם לא יתנו לקחת את אמה. מרק סגר עסקה שהותירה את אמו תקועה שם…
עינבר קמה ביום העשירי, נעמדה ליד החלון. בחצר פסעה לה החזירה שפרה, התרנגול קרקר, ריח עשב טרי וחלב בחלל ועוד קצת ריח בורקסים. דגלית רק הוציאה את הבורקסים מהתנור וקיפצה בשמחה. האם עמדה, דמעות בעיניה. דגלית התקרבה, חיבקה, התחננה לסליחה, התנצלה שתצטרך עכשיו לגור איתה, ולא אצל מרק וכריסטינה.
עינבר חיבקה אותה בחום. היא הרגישה שוב את הילדה המצחיקה והמתוקה שלא שלה בדם, אבל בנפשה האהובה. היחידה שבזמן אמת נשארה איתה בצד השני של החיים, כשלא נזקקה להצלחות ויופי חיצוני.
“לא נורא, דגלית. הכל יהיה כעת טוב. לא נורא, בתי,” לחשה עינבר.
“טוב, בנות, אז נלך לשתות תה?” נכנס דב פרחיה.
וצחקו כולם, לקחו ידיים זה בזו, הלכו ביחד אל החדר. ואל חיים חדשים.
