בגידה במסיכת ידידות
החורף השנה בתל אביב כאילו החליט להוכיח שהוא לא רק מיתוס גשם שוטף לא הפסיק להכות בחלונות, מדרכות הפכו לנהרות, ובעודי מחפשים מטריה, הרוח כבר עקרה לה צלעות. השלוליות, שבבת ים היו תמיד מלוכלכות, לובשות פתאום גוון רומנטי, כשאתה צופה על העיר מהחלון עם כוס תה.
בבית של יערה ואסף האווירה הייתה שונה לגמרי חמימות אמיתית, כזו שאי אפשר למצוא ברחובות העיר, לא משנה כמה חיפשת. בחוץ מטפטף, בתוך הבית מנורת השולחן השפיצה זוהר רך, איזור בטוח ומרגיע שמנקה את המחשבות.
הזוג ישב על הספה, מכורבלים בפליז העשוי בצפת (כי בצפת לפחות קר באמת), וצפו באיזו קומדיה משפחתית טיפשית בערוץ עשר. יערה מצחקקת לעצמה, כנראה נזכרת בבדיחה פנימית שרק היא מבינה. אסף לצידה, בעין אחת לראות את הטלוויזיה ובעין השנייה מתפעל מהגשם שלא עוצר איזו שלווה.
ואז, רגע האושר נקטע בצליל מוכר הסלולרי של אסף מזמר את הצלצול הבלתי נסבל של ההודעות. הוא עושה פרצוף של “למה עכשיו?”, אבל בניגוד לרצונו, עונה.
שוב תומר, הוא ממלמל ליערה, זה כבר הטלפון השלישי שלו הערב.
בטח שוב מנסה לגרור אותנו למסיבת חנוכה בדירה החדשה שלו בנתניה, יערה ממלמלת, לא מבין מה המילה “מספיק” אומרת.
אסף עונה בקושי מוסתר.
“כן, תומר. מה קורה?”
“תשמע, חייבים לחגוג את הקנייה של הבית! כל החבר’ה מגיעים, הסאונה כבר דולקת, בירות קרות מחכות, נמאס לך מאווירת בית משעממת. יאללה, באו עם יערה, יהיה שמח!”
אסף לוקח פאוזה, זורק לשנייה מבט ימינה ליערה, שמנענעת ראש בתנועה שרק נשואים מבינים: בלי מסיבות, בלי חברים רועשים, מספיק לנו הסבל. עכשיו רוצים שקט, הביתה, הסרט והשמיכה.
“תקשיב,” הוא לוחש בקול מנצח, “יערה אצל אמא שלה ברמת גן ליומיים. לא נעים לי להגיע לבד אתה יודע איך זה, איזה חבר יתחיל לדבר שטויות, תחפש אותי בפסח. נבוא בשבוע הבא, מבטיח.”
רעש חרישי מהעבר השני, ואז תומר, בקול קצת מוחצן מדי:
“מה זאת אומרת? מתי היא חוזרת?”
“מחר בערב,” אסף עונה כאילו זה נורא מצער אותו, “כל התכניות התפוצצו. רצינו ללכת לסרט, קווינו לטייל ביפו לפני שנגמר החורף הכל הלך. אז נדחה, בסדר?”
תומר מהסס, אבל מסיים את השיחה כשהוא נשמע מסופק חלקית. אסף מניח את הנייד על השולחן, חיוך משועשע נמרח על פניו.
בקושי התפטרתי ממנו, הוא לוחש ליערה, מה הקטע שלו? מסיבות, וודקה, אנשים שרים קריוקי עד שלוש בבוקר זה לא בשבילי! אני מעדיף איתך, הקפה והשמיכה”
היא צוחקת, נצמדת אליו, ותוך רגע שוכחים מהעולם. הגשם ממשיך לדפוק על הזכוכית, הסרט ממשיך לרוץ ונראה ששום דבר לא יפריע להם.
עד שצליל מוכר נוסף שוברת את השלווה שוב תומר, לא אמרנו די?
“מה עכשיו?” אסף רוטן ופותח את השיחה.
“תשמע, אחי, אני במועדון ‘הבדולח’ עם כמה חברים לא תאמין, יערה פה. היא שותה, מחבקת איזה גבר שלא דומה לאף אחד מהחבר’ה. סליחה, אחי הייתי חייב לעדכן. אם היא אמרה שהיא אצל אמא שלה שקר קטן!”
אסף קופא, לא מאמין. זורק מבט חושש ליערה, שיושבת לצידו, חפה לגמרי מחשדנות.
“אתה בטוח? אולי התבלבלת? אני יודע איפה אשתי יושבת,” אסף מנסה להישאר רגוע.
“בטוח. רוצה שאדבר איתה?”
“בסדר, תן לי שנייה.”
ברקע בוקעים צלילים של דאנס, צחוקים חזקים, ואז קול מוכר מדי כמעט יערה אחד לאחד:
“אלו, מי זה?”
אסף מחוויר, מסמן ליערה להתקרב.
“יערה, זו את?”
פיצוץ של צחוק. “באמת, אסף, שחרר. נמאס לי מחיים משעממים, אני הולכת להשתולל כמה שיתר לי!”
יערה בוהה באסף, מנותקת מהמציאות: “מה הקשקוש הזה? איך מישהי נשמעת בדיוק כמוני? ומאיפה לה את השם?”
אסף סוגר עניין באסרטיביות: “נשמע מוזר, מחר נבדוק. לילה טוב.” הוא מנתק וזורק את הטלפון רחוק, בידיעה שאם יערה לא הייתה כאן אולי היה מאמין. השניים שוב נצמדים, החיוך חוזר ושתיקה מבורכת שולטת בסלון.
***
בבוקר יערה יושבת במטבח, לכוס תה ועוגיית פרג, עוברת על מיילים, כשהטלפון מצלצל: תומר שוב. היא מתלבטת, בסוף עונה מסקרנות:
“תומר, בוקר טוב.”
“תשמעי, דיברת כבר עם אסף?”
“דיברנו. הוא מאוכזב ממני, איך האמנת לי? מאשים אותי בשקרים,” היא משקרת כדי לראות מה תומר יגיד.
“את יודעת, תמיד חשבתי שמגיע לך הרבה יותר מאסף את מיוחדת, הוא לא מעריך אותך באמת.” קולו נהיה רך מדי.
“למה אתה מתכוון?” היא נשארת קרירה.
“אני אוהב אותך, יערה. באמת. אם תלכי ממנו אני פה, את ראויה למישהו שישמור עליך, שיעניק לך הכול,” אומר כמעט בלחש.
יערה נושמת עמוק, מנסה להבין: אולי באמת זו הייתה מזימה מתוכננת היטב?
“תומר, זה לא לרגע ולא במקום. אני אוהבת את אסף, ואנחנו ביחד, לא צריך שתתערב,” עונה בפשטות.
“אני רק רוצה שתדעי שיש לך על מי לסמוך,” הוא ממשיך להתחנן, “אסף סתם מחפש סיבות, רוצה לעזוב אותך”
היא קוטעת אותו, סבלנותה פוקעת:
“תומר, קודם כל, הייתי בבית. הכל הצגה שלך. הפעם באמת עברת גבול. הסיפור הזה הגיע לנקודת הסיום”.
שקט. ואז גמגום קטן:
“על מה את מדברת?”
“על זה ששכרת מישהי דומה, נתת לה לשחק אותה אני. ניסית לעשות לנו רע רק כדי להיכנס לי ללב. אני כבר יודעת הכל תודה על האמת שלך”.
שוב שקט, ואז התפרצות:
“נכון! אני מודה. הייתי חייב לנסות, יערה. אני אוהב אותך!”
היא גוערת בו בשקט קריר:
“אתה? בחיים לא. אם היית אחרון הגברים בישראל, עדיין לא הייתי בוחרת בך. בגידה כזו אין לה מחילה.”
“תסלחי לי” הוא כמעט בוכה, אך יערה ניתקת בלי היסוס:
“אין סליחה ואין חברות. ואל תתקשר אליי ולעולם אל תפנה לאסף. את השיחה הזאת אשמיע לו שלום!”
היא שמה את הטלפון בצד ועוצמת עיניים, נושמת עמוק. בחוץ עוד גשם, בפנים ריח של עוגה ותה חם, ממש כמו בסיפור טוב.
אסף נכנס בשקט, מודאג.
“נו, מה היה?” הוא שואל בזהירות.
“כל האמת נחשפה,” יערה עונה, חיוך חצי מר נפלט לה, “הוא רצה לפרק בינינו מציע לי אהבה נצחית ונהרות של דבש. באמת.”
אסף מתיישב לידה, אוחז לה את היד ברוך; המילים מיותרות. מה שהוא לא אומר לה במילים, הוא מביע במבט ובחיבוק.
“נו, ידענו שהוא לא ממש חבר,” ממלמל אסף. “מהיום, אין מסיבות מיותרות. בשקט שלנו, עם תה, זה כל מה שאני רוצה.”
היא צוחקת, “עכשיו יש לי תירוץ מצוין לא לבוא למסיבת פורים של החבר’ה פשוט אגיד שאי אפשר בגלל מישהו שאני לא רוצה לראות!”
הוא פורץ בצחוק, מוריד את הכתפיים מהמתח שהיה שם, והיא מושכת את השמיכה קרוב יותר.
“חיים כמו שאני אוהבת תה, שמיכה וגשם,” היא מסכמת, “ושום מועדון לא ישבור אותנו, לא משנה כמה ווייב.”
הוא מחבק אותה חזק, ועכשיו, בין טיפות הגשם שהתזות מגיעות מדי פעם לחלון, להם יש את השקט והביטחון. בבית הזה אין מקום לשקרים, לא לדרמות רק הם, ביחד, יודעים שמחר שוב יהיה יום רגוע, מחויך ומלא רגעים קטנים של שלווה.
***
בנתניה, תומר יושב במטבח עם כוס קפה קר שהתקררה לחלוטין, מביט בה בהפנמה ולא מצליח להחליט אם להתבאס או להתעצבן. “איך זה התפקשש לי?!”, הוא מתפרץ, מגרד את הראש.
הוא לא מרגיש חרטה, לא באמת. רק תסכול ואולי קצת עלבון. הרי הוא היה צריך להיות עם יערה! היא בכלל לא רואה אותו, רק את אסף והסרטים שלהם. אתמול הבחורה הדומה שגייס מירב מהביתקפה ביצעה את התפקיד שלה מושלם. עכשיו הכול הלך.
הוא משנן לעצמו, “אני שווה יותר, אני יכול לאהוב אותה הרבה יותר טוב!” מחפש אשמים (לא חסרים, כמובן) ובסוף נותר לבד, מביט בגשם. יערה, כוס התה שלה ואסף עם החיוך כל זה שייך למישהו אחר.
הוא קם, זורק לפח את הדף שעליו תכנן את התרגיל, ולוחש לחלון: “תחיו לכם בעולם הקטן שלכם. יום אחד תביני מה הפסדת. אולי כשיהיה מאוחר מדי.”
הגשם בחוץ ממשיך לרדת, מפנה מעט שלוליות לעוד נוסטלגיה תל אביבית; וכנראה, ככה זה יישאר כל אחד, בעולם הבטוח או בסערה, מביט החוצה וחושב: “היה אמור להיות שלי.”
