בגידת ידידים באדרת חברית
החורף בתל אביב היה השנה ממש נלהב להדגים מה זה “חורף” בארץ: פתאום ירד גשם שטף, והרחובות התמלאו שלוליות שמעלות ריח טוב של אדמה, צמר גפן ענן חיפו על הבניינים, והרוח קצת רשעית, אבל בדיוק מה שצריך בשביל לשבת בבית בלב שקט.
בדירה של נעמה וגלעד שרר אווירה אחרת לגמרי חמה, נינוחה, כמעט עוטפת. מהחלון הגדול אפשר היה לראות את תל אביב מתכסית בערפל רטוב, אבל בפנים הכל היה רך כמו פיתה על הסבתא. מנורת שולחן פיזרה אור זהבהב ויצרה בועה של חמימות בתכלית אפילו המזגן הרגיש מיותר.
נעמה וגלעד התכרבלו יחד על הספה, במין שאנטי עירוני מקומית עם שמיכת פליז שנרכשה אי שם ברשתות. על המסך טלוויזיה התנגנה קומדיה ישנה שמצחיקה רק כי היא ממש מטופשת מאלה שצופים בהן כדי להוריד מהלחץ של חדשות “בנט” או “ביבי”. נעמה שמה לב לפרטים שלא ברורים לאף אחד זולת עצמה, וגלעד כבר מזמן בוהה בסופת הגשם שמטפטפת מבעד לחלון ולפעמים מפספס בדיחות טיפשיות בסרט.
ופתאום טררררר! הטלפון של גלעד מצלצל. הוא התעלם, הרי ממילא אף אחד כבר לא מתקשר כולם בוואטסאפ, לא? אבל אז עוד צלצול. הוא נאנח, שלף את הנייד מכיס הסווטשירט והציץ במסך.
נועם מתקשר… הוא אמר ונעמה אפילו לא טרחה להסתובב, רק אמרה בטח שוב מזמין אותך ל”על האש” אצלו בגינה החדשה בכפר שמריהו. קנה וילה, מאז כל שבוע מסיבת חנוכת בית. לא רואה אותנו בכלל כשאנחנו עונים לא.
גלעד גילה שהוא מתקפל לוותר, אך ענה לבסוף.
היי נועם, מה העניינים?
מצדו השני של הקו, נועם נשמע כאילו הרגע זכה בהגרלה של מפעל הפיס: אחי! אתה סוף-סוף בא? אני כבר הודעתי לכל החברה הפוקאצה בתנור, יש עראק, תבואו אתה ונעמה, תנשמו קצת אווירה של מושב!
גלעד היה רגע בשקט, הביט בנעמה. היא הנידה ראש קלות, בלי מילים. היה ברור אין לה כוח למינגלים, מסיבות רועשות והסברים למה שוב לא הגיעו. בא להם רק אחד על אחת, שקט תמידי.
הוא חייך לעצמו, שיחק בגול עצמי:
תשמע, נועם, האמת שנעמה אצל אמא שלה עכשיו יומיים. אני לבד פה, ולא מתאים לי להסתבך, אתה יודע איך זה. נפגש בהזדמנות אחרת
נועם השתתק והגיב מופתע: אצל אמא שלה? מתי היא חוזרת?
כנראה מחר בערב, כמובן הכול יצא ספונטני היה לנו המון תוכניות לסופש, רומנטיקה תל אביבית: בית קפה, סינמטק, אולי שנדלג על החורף בסייקל קטן של רומנטיקה אבל ככה זה, תכף נמצא זמן אחר.
טוב רק תגיד אם היא חזרה כבר, אני מת לראות אתכם!
גלעד חייך, הניח את הנייד על השולחן ונשם לרווחה. טוב, בקושי נפטרתי ממנו אנשים לא קולטים מה זה לא רוצה, הא? הראש שלו תקוע רק בברביקיו, והיא בכלל רוצה שקט. אני מעדיף אותנו ככה תמיד.
נעמה חייכה והסתכלה אליו, knowing גמור. קצת אחר כך, בדיוק כשהספיק להירגע, שוב טרררר! אותן אותיות, אותו תיקול.
נועם, מה אתה רוצה הפעם? הוא ענה, מנסה להישמע רגוע.
גלעד! אני רואה את נעמה שלך עכשיו ב”בר גפן” עם איזה בחור! היא מחבקת אותו, כבר שלחה אותך לישון בבית ריק? היא אמרה לך שהיא נוסעת לאמא שלה? בואנה אחי, אמיתי, תספר לי מה הולך אצלכם
עכשיו גלעד שתק, ניסה לעכל. הסתכל על נעמה ההמומה לידו, תפס שכלום לא מסתדר.
אולי התבלבלת? ניסה גלעד.
לא התבלבלתי, היא פה לידי. רוצה לדבר איתה?
בטח ענה ופתח רמקול. נשמעו ברקע מוסיקה של הבר, קולות, צעקות, ואז קול אישה כמעט זהה לנעמה:
הלו? מי זה? שאלה, נשמעת שיכורה כמעט.
נעמה? גלעד הביט על האישה שלצידו.
יאללה גלעד עזוב אותי, נמאס לי ממך! אני רוצה לצאת קצת מהשגרה, לחיות קצת! תן לי לחגוג, אוקי?!
נעמה קפצה על הרגליים, לבנה כקיר.
מה זה החרטוט הזה? איך היא יודעת את השם שלך? מי זאת בכלל?
נו באמת, חייבת לך דין וחשבון? אני אישה חופשיה! המשיכה הקול במסך.
נועם מהצד: שמעת? אמרתי לך!
סטופ חתך גלעד. מחר אני טיפול בכל זה, רק אל תתקשר שוב.
סגר את השיחה, שילח את הטלפון על הספה, מחייך באי-אמון, נעמה מרימה גבה, מבולבלת: למה פתאום יש קול שמזדהה בשמה? מי עשה פה סרט? היא הבינה: מישהו מארגן פה הצגה.
אין לי מושג, ענה גלעד, אבל הקול. חשבתי לרגע שאפשר ליפול בפח. טוב שאת פה לידי. אין לי ספק בכלל.
הם התחבקו והרגישו את החום חוזר לאט לאט ללב.
* * *
למחרת בצהריים, נעמה הכינה לעצמה תה במטבח, מנסה לשכוח את דרמת אתמול. שוב טלפון מנועם. היא ענתה.
דיברת עם גלעד מאז אתמול? שאל בלחש, כאילו נכנס לבית מבצעים.
כן, נענה, מחליטה “להיכנס לדמות”. אנחנו רבנו. הוא מאשים אותי בשקרים איזה אבסורד.
נועם נשמע קצת שמח מדי, כאילו קיבל אישור לחיוך מרושע:
ידעתי שגלעד לא מעריך אותך. אני מזמן אומר לך מגיע לך יותר ממנו. אני, למשל.
נעמה הרגישה את הדם עולה לה לפנים, שמרה קול קר.
מה אתה רוצה בעצם?
אני רציני. אני אוהב אותך, נעמה. תמיד.
היא נאנחה.
נועם, די. אני עם גלעד. תן לנו שקט. חלאס.
אני רק רוצה שתרגישי בטוחה. גלעד רוצה לזרוק אותך, אני יודע, לא מגיע לך כזה יחס! תבואי אלי, הכל יהיה טוב
עכשיו באמת נשבר לה.
נועם, נמאס! הייתי בבית, לא רבנו. ואתה פשוט עשית הצגת יחיד. לקחת שחקנית עם קול דומה, ואמרת לה לשקר בשמי רק בשביל לחרב לנו. קלטתי הכל.
נועם שתק שניה ואז פלט ביבבה של מי שנתפס על חם:
נכון, זה אני. כי אני רוצה אותך ואני יותר טוב ממנו! את תראי, יום אחד תביני, אני אוהב אותך!
לא, ענתה נעמה ברוגע. אתה בוגד. חבר לא עושה דבר כזה. זו לא אהבה, זו אובססיה חולנית. ולי אין מקום לדברים כאלה בחיים.
תסלחי לי, ייבב.
לא. אין סליחה, ואין קשר. ותספור לך את השניות, כי אני מראה לגלעד הכול. ביי.
סגרה, הניחה את הטלפון, ואז נכנס גלעד למטבח.
אז מה היה?
הכל ברור. הוא תפר את זה. הציע לי “הרים וגבעות”. איזה פתטי.
גלעד חייך, קירב אותה אליו.
הוא מעולם לא היה חבר באמת, לחש. ויפה שנפטרנו. אני מזמן כבר חשדתי, אבל עכשיו, נגמר הסיפור.
לגמרי. לפחות עכשיו אפשר להגיד תודה על תירוץ מעולה להבריז מכל ערב. אם יש שם מישהו שמעצבן אותי אפשר פשוט לא להגיע.
תכלס. פופקורן וסרט עדיף תמיד.
גם לעשות כלום ולקפל שמיכה.
מושלם.
וככה, בין טיפטופי הגשם לזוהר המנורה, הם שבו לייצר לעצמם בועה קטנה ובטוחה בלב העיר הגדולה, מקום שאין בו בגידות, רק חיבה, שקט והומור עצמי.
*** *** ***
נועם ישב במטבח שלו ברמת גן, מתהלך כמו טווס שפשט את נוצותיו. כוס התה קפאה מזמן, הראש שלו התמלא במחשבות קורבניות מהסוג שמערבבות רחמים עצמיים והתרסה.
איך הכל התפקשש לי?! נפלט לו. בגלל מי? גלעד הזה, שתמיד “טוב לב” תוך כדי שהוא לא רואה במי יש לו בידיים.
הוא נזכר איך גייס את מאיה, ההיא מהפאב השכונתי דומה לנעמה, אפילו הצחוק דומה. היא זרמה, חייכה, עשתה הצגה טובה עם כל הבימוי שנועם חילק לה. הוא ראה את קריאת ההודעה, חשב “עכשיו היא סוף סוף תבין שגלעד לא שווה אותה, אני הגיבור פה”.
אבל במקום זה, קיבל דחייה סרטון דיסני עם סיום עצוב, וכן, בלי הפופקורן.
“זה לא אשמתי,” שכנע את עצמו, “הם פשוט לא מבינים מי באמת טוב להם!” הוא סגר בכעס את החלון, מקמט דף תכנון מביש וזורק לפח, מתעלם מהגשם בחוץ שמכה בו פרצוף על השמשה.
העולם המשיך, השלג נמס על הפנסים, תל אביב עסוקה בעניינים שלה, ונועם נשאר במטבח, עם כוס קרה ולב קצת שבור ובעיקר מלא בכעס.
“תעשו חיים עם הפוך ושמיכת הפליז שלכם,” לחש לעצמו במרירות, “יום אחד היא תבין אולי זה יהיה מאוחר מדי”
כהרגלו של הישראלי החושב שהוא יודע הכל, הוא מסיים את הסיפור בחיוך עקום וקצת רחמים עצמיים: “זה היה אמור להיות שלי. הכל היה אמור להיות שלי.”
