בגידה במסכת חברות
החורף השנה בארץ הגיע כאילו נזכר ברגע האחרון שהוא אמור להרשים אפילו בתל אביב נצפו פתיתים, כשהרחובות של ירושלים התמלאו בשלג כאילו הוזמנה לקטלוג נוף. הפוך לבן רך התמקם על הגגות, והמדרכות קיבלו שדרוג של פלייר לחופשה בשווייץ. היה לזה ריח של רעננות, מהסוג שעושה חשק עוד טיפונת להיות בחוץ, ואז לזכור שאין לך מעיל מתאים.
אבל בדירה של נטע ועידו, האווירה הייתה הפוכה הכי חמימה בארץ. בחוץ השלג ריחף בכובד ראש, אבל מאחורי החלון הגדול ספוט נעים של מנורת שולחן, שמיכה עבה משותפת, ותה חם, בלי עשבי תיבול מיותרים הפעם. נטע שכבה לצידו של עידו על הספה, ושניהם הרגישו שהעולם מסתדר סופסוף להעדפות שלהם: סרט קומדיה מטופש בטלוויזיה שהם רואים בעיקר באדיבות טוסטר (לא באמת צריך הבנה עמוקה בעלילה), וביחד עולם קטן שקט, בלי יותר מדי דרמות.
את הפסטורליה קטעה המקצב של הצלצול עידו קפא במקומו, מרגיש איך אפילו הצמר גמלים שעל הספה משתעל מהשקט שנקטע. רק כשהצלצול חזר, שלף את הנייד מהכיס, שפעתי אנחה אמרית:
שוב דניאל. שלוש פעמים רק הערב
נטע סובבה אליו חצי ראש, העיניים אל המסך.
מה, עוד פעם מזמין? הוא הרי קנה עכשיו בית באזור בנימינה, בכלל לא יודע לשמוע “לא”. רוצה כולם ילבואו ויברכו.
טוב, נראה מה הוא רוצה. עידו מושך תשומת לב. עונה, עושה קול שמח בכאילו:
היי דני, מה קורה?
עידו! נו, אתה בא כבר? בואו, אל תמרחו הבית החדש צריך חניכה אמיתית! יש כבר עוגת שמרים, קומזיץ, אפילו כל החבר’ה פה! נטע תאהב, אני מבטיח, יהיה שמח!
עידו גירד בראש, מסתכל חצי שואל על נטע היא הנידה שלילה בשקט. סוף השבוע הזה לא בשביל חינגות, לא בשביל שירים וריקודים, וגם לא בשביל טריוויה על משמחי הצפון. היה בא להם להיות רק שניהם, לטרוף עוד מנוחה, להתפנק. שום מסיבה עם חברים מזיעים.
הא עידו אלתר רעיון במקצועיות של פוליטיקאי.
תקשיב, נטע נסעה לאמא שלה ליומיים. מה, אני לבד, לבוא? ועוד אחרי שכולם שתו עזוב, נעשה את זה שבוע הבא, סגור?
דניאל שתק רגע אפשר היה כמעט לשמוע אותו מגרד בזקן.
מה, נסעה? מתי היא חוזרת?
מחר בערב, הפרצוף של עידו עדיין מחייך לתוך המסך. נפל לנו האטרקציות לסופ”ש! רצינו לצאת לסרט, סיבוב בפארק, אולי קפה איפשהו, הכל התבטל למחסן ההפתעות.
בסדר רק תעדכן איך שמגיעה. מחכה לראות את שניכם!
ברור, ברור. בשבת הקרובה נחשוב על זה שוב.
הוא הניח את הטלפון על השולחן, נשם כאילו הרגע עבר בחינה בלשקרנות, ובמבט של “כמה קל זה היה!”.
כמעט יצא לי קונצרט ביצועי התחמקות, מלמל לעבר נטע. מה הקטע של דניאל עם נסיונות השכנוע האינסופיים? ולאן אני אמור להתלהב מהקומזיץ שלהם, כשאפשר לשבת פה, בהתכרבלות על הספה… טוב, שכח מזה. איתך הרבה יותר טוב.
הם התכרבלו, הקור בחוץ המשיך להתאמץ להשתחל פנימה, אבל לא מצא סדק. השקט נעים, נטע מחייכת לעצמה, השעון מתקתק בפרופורציות, והסרט גורר בחן.
ואז שוב צליל. הפעם עוד יותר מתעקש. המספר שוב דניאל.
עידו זרק מבט, התרומם, עונה עם עצבים קלים.
דניאל, מה עכשיו?
עידו, דניאל בקול רציני כזה שיוצא רק באירועים דרמטיים אני בקפה “קריסטל” עם כמה מהחבר’ה מהצבא, ורואה פה את נטע. עם איזה בחור. שותים, מתחבקים אשכרה קרנבל. לא רציתי להתערב, אבל עידו, היא אמרה לך שנוסעת לאמא, לא? נשמע לי מסריח.
עידו נתקע. קודם מסתכל על נטע, שהיא איתו בסלון. טוב, לפחות ככה הוא די משוכנע
בטוח שהתבלבלת? היא יושבת פה איתי על הספה!
אני רואה אותה מול העיניים, דניאל בשלו, התעקשות בלי מצמוץ. היא שיכורה צוחקת. אתה שומע? רוצה שאתן לה לדבר איתך?
עידו הרים גבה, כבר לא כועס אלא סקרן מה לעזאזל מתרחש פה.
תן לה.
הרמקול מתפוצץ משירי פופ עבריים קיטשיים, מישהו צוחק על איזה סלט טונה. ואז, קול נשי דומה עד מטרידה לקולה של נטע.
הלו? מי זה? נשמעת מגומגמת, כאילו לא מזהה מי עונה.
עידו מרגיש את הפה מתייבש. נטע פותחת עיניים בענק, מבולבלת.
נטע? זאת את? מה נסגר?
עידו! הדמות עונה בצחקוק צרוד, נמאסת עלי! השתעממתי מהדירה, אני פה עושה חיים תקפוץ לים! לא צריכה לתת לך דין וחשבון חופשייה!
נטע מתפרצת, עומדת הלב שלה דופק מרוב תסכול.
מי זאת החוצפנית הזו? מה ההצגה הזו? ולמה היא יודעת איך קוראים לך?
איפה את נמצאת?
עזוב אותך, הדמות בקול מתגרה. אני עושה מה שבא לי!
דניאל נכנס לקו, מסכם:
שמעת? אמרתי לך
חלאס, עידו עוצר, מנתק. זורק את הטלפון הצידה, מסתכל בתקרה, מנסה להבין מי כאן הפך לסטנדאפיסט, הוא או החיים?
נטע נרדפת מהמחשבות, תוהה מי מניפולטור מספיק כדי לעשות כזה מספר. ברור שמישהו בישל את הכל.
זה לא אני! היא לוחשת, וזה כבר עבר קו אדום.
עידו מהנהן, מגרד בראש הפעם באמת לא יודע כלום.
מישהו סידר פה הצגה טובה. קול, אינטונציה, הכל. הייתי עלול ליפול, אם לא היית בדיוק לידי.
דני כל כך בטוח, זה מטריד. דמיין מה היה קורה אם באמת לא הייתי פה!
עידו מחבק אותה, נותן לה ביטחון.
אין מצב שהיית נופלת לזה. אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת אין סיכוי!
נברר את זה עד הסוף, היא מהדקת בו, לא אתן שיפילו אותי ככה.
ולאט לאט, המתח שוכך, והשלג שבחוץ חוזר לאווירת הסרט.
*********
למחרת, לקראת הצהריים, נטע יושבת במטבח, מכינה תה עם נענע (כי בכל זאת, הרגלים של בית). התראה על המסך: דניאל. היא עוצרת לרגע מה נסגר עם הבחור? ואז מחליטה לענות.
בוקר, הוא פותח זהיר, כמו ילד שמעדיף שלא ישאלו אותו מה עשה בשבת. דיברת עם עידו אחרי אתמול?
נטע מחזיקה את הנייד חזק. היא מריחה איפה פה מוקש וממשיכה ישר הצגה.
האמת? כן. היה בלגן עידו חושב שבגדתי בו. מה לעשות, הוא לא מאמין לי. אמרתי לו שאני לא משקרת, הוא לא רצה לשמוע.
תהיה שקטה קצרה, ואז דניאל מתאמץ לא להישמע שמח מדי:
הנה, אמרתי לך תמיד שהוא לא מעריך אותך מספיק. תאמיני לי, את ראויה ליותר.
נטע בתוכה רותחת, חיצונית קרה.
מה בדיוק אתה רוצה?
דניאל מנמיך קול, טון אינטימי מגוחך:
שאני אוהב אותך, נטע אמיתי מזמן אם תרצי לעזוב את עידו, אני כאן, בשבילך.
נטע עצמה עיניים לרגע. לא יאמן זה בכלל הסיפור? הכל היה מזימה בשקל ורבע?
דניאל, היא אומרת בשקט מרסן, אתה עברת כל גבול. תפסיק עם זה. אני עם עידו, ואנחנו נברר עד הסוף מי פה המציא את כל הבלגן.
מצטער אם אמרתי משהו, הוא משתחל, מנסה להפוך את השיחה פתטית, אבל שמעתי אותו אצלי אומר דברים בעצם הוא רק מחפש איך להתרחק ממך. את צריכה לדעת שאפשר לסמוך עלי הרבה יותר.
נטע, דם בעיניים אך קול קר:
דניאל, תקשיב טוב. הייתי בבית אתמול כל הערב. לא רבנו, ולא שקרתי. אני יודעת שעפת פה עם הצגה, מצאת מישהי שדומה לי בקול ושברת לדעתי שיא ישראלי בניסיון חתרנות בפחות משעה. ועכשיו, תגיד: זה מה שעשית?
השתיקה אומרת הכל. אחרי רגע
כן זה מה שעשיתי. כי אני אוהב אותך, נטע! כי את ראויה ליותר!
היא כבר מותשת מהדביליות.
יותר? ממך? בדיחה טובה. בוגדנות מזעזעת אתה לא חבר, ולא בן אדם שאפשר לסמוך עליו. אל תעיז להתקשר אלי יותר בחיים, ולא לעידו. אני מחכה שישמע את ההקלטה, ונגמר הסיפור.
סוגרת את השיחה, מניחה את הטלפון, לוקחת נשימה עמוקה, ואז נשענת לחלון השלג עוד יורד שם, שקט כאילו לא קרה כלום.
עידו מציץ מהדלת, עיניו דואגות.
מה קרה?
נטע מסתובבת, מחייכת בציניות:
מובן הכל היה הצגה שלו. ניסה להפריד בינינו כי הוא “אוהב” אותי. זהו, אין דניאל בחיים שלנו.
עידו מתיישב לידה, מחזיק לה את היד.
האמת, היה שקט קצת שלא שגרתי עם דניאל לאחרונה עכשיו ברור למה. אין צורך להצטער על מישהו שמוותר על החברות.
בדיוק, היא עונה, עכשיו נמשיך לבלות יחד בשקט, להסתלבט מתחת לשמיכה. ולמי שלא מתאים שיברר איפה הטלפון של התמיכה הרגשית.
הוא צוחק, צוחק באמת.
כן, זהו זה. סרטים, תה, פוך. בלי דרמות, רק אנחנו.
נטע שולפת את השמיכה, עוטפת את שניהם:
ככה בדיוק אני אוהבת בית ישראלי, בלי בגידות, בלי הצגות. סתם שקט.
מושלם, הוא עונה ומחבק.
גם כשהשלג ממשיך לרדת, העולם הקטן שלהם נשאר בטוח. בלי שקרים, בלי חברים מפוקפקים. רק שניהם, בונים מחדש את הביטחון הקטן שלהם, בידיעה שכל השאר הוא רעש רקע לא רלוונטי.
*************
דניאל ישב על הבר במטבח שלו, בוהה בכוס עם תה שכבר קר מזמן. כלום לא עבד. ההצגה שניסה לביים לא עברה, הוא הפסיד גם את עידו וגם את נטע מה שנשאר זו מרירות שלא מתמוססת גם אחרי ארבע כפיות סוכר.
למה דווקא לו הצליח? לחש, מנגב את הפירורים מהשולחן. קולו מהדהד כמו פוסט בעמוד של מתוסכלי הכרמל.
שוב ושוב הראש מקרין סרטים: איך תכנן הכל, איך שכנע את מרים מכרה חדשה לשחק את נטע, איך כמעט שכנע את עצמו שזה יצליח. ובסוף? נשאר רק עם פרוסה של חרטה וים של אכזבה.
הוא נעצר, בוהה בשלג שמחוץ לחלון.
למה להם כן ולי כלום? מגמגם בעייפות.
ברור לו שכלום כבר לא יחזור לא החברות ולא ההזדמנות. במקום התבוננות פנימה, הוא מפוצץ בבטן את התחושה ש”יום אחד הם יבינו מי שאוהב באמת זה הייתי אני”.
הוא קרע דף עם תוכניות ההונאה שלו והשליך אותו לפח.
השלג המשיך לרדת. החיים המשיכו. נטע ועידו, כרגיל, חיממו את הדירה והוא, בחוץ, נשאר עם המרירות.
כי יש פער בין לאהוב באמת, ובין פשוט לא לדעת להפסיד.
