יומן אישי: בגידה במסווה של חברות
חורף השנה הגיע לירושלים במלוא עוצמתו. שלג לבן כיסה את הגגות ועצי האורן, והעיר העתיקה נצצה כאילו עטופה במצע נוצות לבן. האוויר היה נקי, חד, כזה שמשיב את הנפש ומכניס שלווה גם ללב הסוער ביותר.
בדירה הקטנה שלנו, ברחוב בצלאל, שררו חום שקט ונינוחות. בחוץ הסערה הלבנה שלטה, ואילו בפנים מנורת שולחן הפיצה אור רך על פינת הסלון. אני ועדן התכרבלנו יחד תחת שמיכה עבה, צופים בקומדיה ישראלית ישנה. צחוקנו שמהול בזיכרונות ילדות ורגעים מרגיעים מילא את החלל, ורק מדי פעם העז הצחוק הגדול להשתחרר.
בעוד שערב החורף הירושלמי שוטף את החלון ברסיסי שלג, טרדה פתאום הצלצול המוכר של הטלפון שלי את השקט.
חייכתי בעייפות ושיחררתי אנחה. שוב זה גיל, חברי מילדות. “הוא כבר צלצל פעמיים הערב,” לחשתי לעדן, כמעט בתחינה.
היא הרימה מבט מחייך אלי, חושפת עומק של הבנה בעיניה האפורות.
“בטח מזמין אותנו שוב אליו” אמרה בשקט, “קנה דירה חדשה במושב מחוץ לעיר, מת להתפאר בה, יודע שנסרב אבל לא מוותר.”
עניתי לשיחה, מנסה להישמע שמח.
“נועם! מתי אתם כבר באים? כל החברה כבר כאן, הכנתי על האש, יש סופגניות, בואו לעשות שמח!”
התלבטתי, מציץ לעדן שזזה קלות כה לאותת: אין לנו חשק הפעם, נעים לנו השקט בבית, התשוקה האמיתית עכשיו היא לשבת יחד בשקט, בלי מסיבות או רעש.
“תגיד, גיל,” אמרתי, “עדן נסעה ליומיים להורים שלה בכפר סבא. לא מתאים לי לבוא לבד, אתה יודע. לא צריך סיבוכים מיותרים. נדחה לפעם אחרת בסדר?”
השתררה דממה שנייה, ואז קולו של גיל נשמע מתוח מעט, אך משלים: “טוב, נועם… רק תגיד לי כשהיא חוזרת. מת לראות אתכם.”
סיימתי את השיחה, הנחתי את הטלפון על השולחן, ולחשתי: “נראה לי הצלחתי להתחמק. הוא פשוט לא מבין רמזים.”
עדן גיחכה. הלילה שב מיד לשלוותו. השלג המשיך לרחף בחוץ. ואז שוב צלצול טלפון, מאותו גיל, רק שהפעם קולו היה שונה מאוד… חמור.
“נועם, תפתח רמקול. אני במועדון ‘חמסה’. עדן כאן. עם מישהו. הם קרובים מדי. מדברת בקול רם, צוחקת. רציתי שתדע. ואני שואל את עצמי, למה היא אמרה לך שנסעה להורים? כנראה שיקרה…”
תחושת דקירה בחזה. הרמתי עיניים אל עדן שישבה לצידי, פניה מבולבלים. בחנתי אותה אט אט התברר לי שהתמונה לא מסתדרת.
בקול רועד פניתי בטלפון: “עדן?”
דרך הרמקול נשמע קולה, דומה עד מאוד אבל גם אחרת, שרוטה ומזלזלת: “נועם, תפסיק להיות כבד! מספיקה לי השגרה אתך. רוצה לחיות, לנשום חופש! אתה משעמם אותי!”
עדן התרוממה בבהלה, פניה סוערים. “מה זה? מי זו? איך היא מכירה את הפרטים שלנו?” שאלה בלחש.
נשימתי נעתקה. בקשיחות עניתי: “מחר אברר הכול. אל תתקשר אלי יותר הערב, גיל!”
תחושת מחנק עלתה בגרוני. אם עדן לא הייתה כאן לידי, אולי הייתי מאמין.
עדן חזרה לשבת, העיניים שלה נוצצו מדאגה. “אם לא הייתי לידך, היית מאמין?”
חיבקתי אותה חזק: “אני מכיר אותך. זה טריק, מישהו מנסה להפריד בינינו. נברר מה קרה.”
כך נגמר הערב במבטי אמון הדדיים והתחייבות שקטה לא להניח לספק לחדור הביתה.
***
למחרת, בעודי שותה קפה בסלון הקטן, נכנסה עדן. “נועם, גיל התקשר, רוצה לדבר. אענה לו, רוצה להבין.”
היא חזרה אלי, קולה יציב ורציני. סיפרה שגיל ניסה להפריד בינינו ביודעין, הפגיש מישהי שדומה לה וקיווה שאאמין לבגידה. ואז הווידוי המלא: “אני אוהב אותך באמת, את לא יודעת כמה נועם מזלזל בך,” אמר לה גיל.
עדן גיחכה בעצב. הודיעה לו זו הייתה בגידה, לא חברות, ושאין עוד מקום לקשר ביניהם. המילים חיפשו מוצא מהלב, אבל הכאב לא נעלם כל כך מהר.
אספתי אותה אלי: “ידעתי שמשהו לא בסדר. עכשיו אנחנו יכולים להניח לו, ולבנות שוב את האמון. מי שידידות מעולם לא באמת עניינה אותו, לא ראוי לה את המקום בחיינו.”
היא חייכה בעצב: “לפחות נגמר. אין יותר צורך להעמיד פנים. נישאר בבית, נצפה בטלוויזיה, נשקה את העציצים, ולא ניכנע להצגות.”
צחקנו יחד. החום שב לסלון, והכאב התחיל להתעמעם. בחוץ המשיך לרדת שלג, מכסה את הספסלים בכיכר.
***
באותו זמן, גיל ישב במטבח דירתו בגבעתיים, אוחז בין אצבעותיו ספלי תה צונן. הוא שמע שוב ושוב בראשו את דבריה של עדן, שהפסיקה את החברות ביניהם. לא רגש אשם הקיף אותו, אלא עלבון ואכזבה. “איך זה שדווקא להם זה הצליח, ואני כל כך לבד?” כעס בקול, כאילו מישהו שומע.
נזכר במרינה, אותה בחורה ששכנע להתחפש לעדן באותו מועדון בתל אביב. כמה הזוי הכול עכשיו. במקום שזו תהיה נקודת מפנה, הפסיד גם אותה וגם חברה קרובה. במקום לבקש מחילה, התמרמר לנוכח אובדן. “בחיים, כנראה, יש מי שזוכה באהבה ויש מי שמפסיד. לא תמיד הצדק מנצח.”
***
למדתי באותו שבוע אין באמת חבר שנמדד ברגעי שמחה, אלא רק ברגעי אמת. אמון אינו מובן מאליו. אך כשהוא קיים, הוא בדיוק כמו מנת מרק חם בערב ירושלמי קר ממלא ומרפא פצעים שכמעט קפאו.
