בגדתי בבעלי, ואני לא מתחרטת. זה לא היה רגע סוער מסרט, ולא רומן במלון מול הים. זה קרה בשגרה היומיומית, בין הקניות לסידור הכביסה, בחיים מסודרים כל כך עד שכאב מהישרות שלהם.
אני זוכרת היטב את הרגע בו הרגשתי שנעלמתי. שבת בבוקר, חביתה, רדיו דולק בשקט, והוא בעלי מדפדף בידיעות אחרונות. “תעבירי את המלח?” הוא שאל מבלי להרים עיניים. העברתי, אפילו קצה האצבעות לא נגעו.
לשנייה ראיתי אותנו מבחוץ: שני אנשים שיודעים הכל על ההרגלים אחד של השנייה, ולא יודעים דבר אמיתי. הילדים כבר עזבו מזמן. הכלבים ישנים רוב היום. לוח השנה ריק. המקרר מלא בזמן, החשבונות משולמים. רק אותי אין מי שיראה.
ניסיתי. דיברתי איתו, הצעתי שנלך להליכה, לסרט, לארוחה בעיר אחרת משהו שישבור את השגרה. הוא תמיד דחה. “אחרי הרבעון, אני קבור בעבודה”. “אחרי החגים, יהיה שקט”. “אחרי הקיץ, אנשים יחזרו, יוקל”. בתוך ה”אחרי” שלו נכלאו שנתיים שלמות. בינתיים, השמנתי שלושה קילו של שתיקה ורזיתי מסקרנות החיים.
את מיכאל פגשתי בבריכה בהוד השרון. מדריך שחיה, בגיל שלא רודף אחרי ריגושים, אלא שומר על עמוד השדרה. בהתחלה תיקן לי את תנוחת כפות הידיים, אחר כך שאל על נשימה ולראשונה מזה שנים הרגשתי שמישהו רואה אותי: לא כאישה, לא כאמא, לא כטבחית ולא כלוח שנה, אלא אותי.
סיפרתי לו דברים שאנשים כותבים במחברות רק כדי לא לשכוח. חוסר שינה, סדקים בכוסות, פחד מהשקט שנופל על הבית אחרי החשכה. הוא הקשיב. צחק ברגעים הנכונים. לא צחוק שמבטל, אלא כזה שממיס את הרקמות הקפואות מבפנים.
זה לא קרה מיד. לא נגע ולא סוף שבוע סוער. קודם היה קפה קטן אחרי אימון. אחר כך טיול מסביב לפארק, כי “ייבש אותנו הרוח”. אחר כך הודעה בלילה: “אל תשכחי לשתות מים, אחרת יהיו לך התכווצויות”.
קטן, טוב, רך. חשבתי בחולשה שזה שלב שיעבור. אבל באותו יום שחזרתי מהעבודה, בעלי אמר: “המרק בסיר”. הרגשתי שאם אני לא יוצאת עכשיו אפסיק לנשום.
בבית של מיכאל ריח של סבון ועשב קצוץ מהנעליים. התיישבנו בסלון כמו שניים שרוצים להגיד ולא. הוא הראשון ששם יד על היד שלי.
לא היו זיקוקים אלא אוויר ראשון אחרי טביעה. הוא נישק אותי. העולם לא רעד. הגוף שלי כן, כי סוף סוף נזכר שהוא קיים. לא אטעה: זה היה טוב. עדין. בדיוק כמו שהייתי זקוקה. הרשות להיות, לרגע, רק אני בעצמי ולא תפקוד.
האם הרגשתי אשמה? כן. באותו לילה חלמתי על כל החופות וכל הטבעות והקול של אבא שאומר: “הבטחת”. קמתי עם הזריחה, והלכתי לרוץ למרות שאני לא רצה.
הלב דפק. המצפון ספר צעדים. חזרתי עם לחמניות טריות. הנחתי על השולחן, הסתכלתי על בעלי מורח חמאה בתנועה המוכרת לי. “ישנת טוב?” שאל, מבלי להביט. “כן,” שיקרתי ונשארתי בחיים.
לא מתחרטת. כשאני כותבת עכשיו, אני שומעת בראש את הזעם של מי שחושב שנישואין זה חומה בלתי עבירה. אולי אבל אצלנו יש סדקים שהרוח עברה דרכם מזמן.
מיכאל לא היה פטיש היה אורשידליק בזוויות החשוכות. בזכותו ראיתי עד כמה נחוצה לי עדינות, שיחה, מבט שלא עובר דרך אלא בשבילי.
תגידו: “למה לא ניסית להילחם על הנישואין?” ניסיתי. ואזלו לי הכוחות. בעלי אינו איש רע. הוא גבר עייף שמרגיש כל כך בטוח שאני שם, שהפסיק לראות מי אני.
כשניסיתי לדבר, ברח לבדיחות. כשציינתי טיפול זוגי, נופף בידי “זה טרנד.” כשאמרתי שאני כואבת, שאל: “שוב?” ואיתו מחק לי את הקול.
האם סיפרתי לו? לא. יודעת איך זה נשמע. פחדנית, משחקת כפול. אבל לפעמים האמת היא לא סכין מנתחים אלא פטיש אוויר. יודעת שכל דבר עולה משהו. בשבועות האחרונים הוא שם לב יותר.
שואל אם אחזור מאוחר. מרגיש שהחלפתי בושם. ואני פתאום מזהה בו את האיש שאיתו בזבזתי לילות על טוסט ויין זול. זיכרון כזה מוחק אותי. והפניקה גוברת כי הבחירה כבר לא תאוריה.
מיכאל ביקש שאחליט. “את לא צריכה להבטיח. רק להיות איפה שאת רוצה באמת,” אמר. לא לחץ. נתן לי זמן. זמן לפעמים זה אויב כשהוא דופק ליד הלב. איתו אני חוזרת לעצמי. בבית צונחת עלי הערפילית של השנים עם בעלי. כי בגידה לא מוחקת את הסיפור היא סודקת אותו.
אני לא מתחרטת. זה האיר אותי. הכריח לשאול שאלות ששמרתי ל”אחרי”. לימד אותי שעידון זה לא פריבילגיה זו הנשימה עצמה. אפשר להחזיק ארון עם חולצות מגוהצות ועדיין להיות בודדה. לא מתחרטת כי עכשיו אני יודעת: לא רוצה לחיות בלי לגעת בחיים.
אבל מה עכשיו איני יודעת. בערב אני יושבת עם שתי מעטפות. באחת כרטיסים לסוף שבוע עם מיכאל שקנה “אם תעזי”. בשנייה הזמנה לארוחה במסעדה בה חגגנו פעם ימי נישואין. שני שבילים על אותו מדרכה. שני עולמות בלב אחד.
כשאני עוצמת עיניים אני שומעת שתי אמיתות: “מותר לך להיות מאושרת, אפילו אם זה דורש אומץ.” והשנייה: “לא תשרדי עוד בגידה אם החיים שוב יאכזבו”. וזה מה שמפחיד יותר מהכול.
לא הגינוי, לא הרכילות. אלא האפשרות שאהיה שוב לבד לא משנה מי בעלי או מיכאל והכאב יהיה פי כמה. כי עכשיו אני כבר יודעת איך זה להתעורר לחיים. פעם נוספת איני בטוחה שאעמוד בזה.
לא מבקשת סליחה. כותבת כדי להגיד בקול מה שנשים רבות לוחשות לכרית: שאפשר לאהוב מישהו ולבגוד בעצמך כשאת שמה את עצמך על אש קטנה. סוף סוף חיבקתי אותי. מה אעשה עם השאר? זה עדיין פתוח.
מה הייתם עושים במקומי?
