תקשיבו, אני חייבת לשתף אתכן משהו שאני סוחבת הרבה זמן בלב. בגדתי בבעלי כן, באמת ולא מצטערת על זה בכלל. וזה לא היה איזה רומן הוליוודי, לא סצנה בסוויטה מפוארת ב”אילטון” עם נוף לים. זה קרה דווקא בתוך השגרה של החיים, בין הסופר, הכביסה והחיים האלה שהכול בהם מסודר מדי, עד שכבר כואב מכל הדיוק.
היה רגע יום שבת בבוקר, חביתה במחבת, ברקע גלגלצ בווליום נמוך, ויוסי, בעלי, יושב וקורא את “הארץ”. ״יש מלח?״ הוא שואל, אפילו לא מסתכל עליי. אני מושיטה את המלח. אפילו האצבעות שלנו לא נוגעות.
בשנייה ההיא כאילו נעמדתי בצד וראיתי אותנו: שני אנשים שיודעים עד הסוף מה כל אחד שותה, באיזו שעה לוקחים את הכדורים, אבל בעצם לא יודעים כלום אחד על השנייה. הילדים עזבו מזמן, הכלב שלי, “חומוס”, ישן יותר משנינו, ביומן אין שום תוכניות, מקרר מתוקתק, חשבונות משולמים. ואני מרגישה בלתי נראית.
ניסיתי. דיברתי איתו, ביקשתי לצאת יחד לטייל, לסרט, אפילו להציץ איזה שישי לאחת המסעדות החדשות בנוף תל אביבי, איפה שאף אחד לא מכיר אותנו. “נדבר אחרי הרבעון, יש לי דדליינים בעבודה”, הוא אומר. “אחרי פסח, יהיה יותר רגוע”. “אחרי החופש הגדול, הקיץ עומס”. איכשהו כל אחד מה”אחרי” האלה גלגלו אותנו לשנתיים שלמות. ובין לבין השתקתי את עצמי, השמנתי שלושה קילו של שתיקות ואיבדתי איזה חלק בי שאהב לחיות.
את אמיר הכרתי בבריכת גורדון. היה מאמן שחייה, כבר לא בגיל של רדיפת אדרנלין, יותר בקטע של גב תחתון בריא. בהתחלה הוא סידר לי את התנועה בידיים, אחכ שאל איך מרגישה הנשימה שלי, ופתאום הרגשתי שהוא רואה אותי. לא בתפקיד האישה, האמא, או המקרר שמלא בזמן רואה אותי, קרן.
איתי הוא דיבר על דברים שבדרך-כלל רושמים בפתקים, פן נאבד את זה בראש על לילות בלי שינה, על גוף נסדק מכוסות, על איך מפחיד הריק בבית אחרי 22:00. הוא פשוט הקשיב. וצחק כשצריך לא מה שמבטל אותך, אלא צחוק שמרכך בפנים גושים שאגרתי שנים.
וזה לא קרה ברגע. זה לא היה “בואי אליי לשישי”. היה קפה אחרי האימון, אחר כך צעדה סחור-סחור בפארק “הירקון” כי “צריך לייבש שיער”. הודעות בערב “שלא תשכחי לשתות מים, שלא יהיו שרירים תפוסים מחר”.
קטן, מטופש, מתוק. חשבתי שזה פרק, משהו זמני, אפשר למשוך חזק את הבלמים. אבל אז חזרתי מהעבודה, ויוסי זרק בקול שגרתי: “המרק על הגז.” וידעתי אם לא אצא מזה עכשיו, אני מפסיקה לנשום.
נכנסתי לדירה של אמיר. הריח סבון ונעלי ספורט עם שאריות דשא מהאמפי. ישבנו על הספה. רגע לפני שמשהו קורה, ושנינו לא יודעים מה. הוא הראשון נגע לי ביד.
לא היו זיקוקים. הייתה נשימה עמוקה של מישהי שצוללת ויוצאת, סוף-סוף. הוא נישק אותי. והגוף שלי נזכר שהוא קיים. אל תשפטו היה טוב. עדין, מדויק. כל מה שהייתי צריכה באותו רגע אישור שמותר לי להיות רק אני, לא מישהי בתפקיד.
האם הרגשתי אשמה? ברור. כל הלילה חלמו לי כל החתונות בעולם, כל טבעת, וגם אבא שלי, שאמר “הבטחת”. קמתי בחמש, לבשתי בגדי ריצה למרות שאני בכלל לא רצה והתחלתי לדפוק סיבובים בשכונה. הלב דפק, המצפון ספר צעדים. קניתי בדרך לחמניות חמות, שמתי על השולחן אצלנו, ויוסי, בקצב הקבוע, מורח חמאה. ״ישנת טוב?״ שאל בלי להסתכל.״ כן״ שקרתי. לא מתתי מזה.
לא, אני עדיין לא מצטערת. אפילו כשאני מדמיינת אנשים שמאמינים שנאמנות זה קיר מבטון שאסור לו להיסדק. אולי אצלם כן. אצלנו בקיר יש חורים שהרוח חודרת דרכם שנים.
אמיר לא היה פטיש אלא מנורה קטנה, שהאיר לי את המקומות הריקים שבי. בזכותו נזכרתי כמה אני צמאה למגע, לשיחה, למישהו שמביט בי, לא דרך ולא על.
תגידי, למה לא נלחמת על הזוגיות? ניסיתי. באמת שניסיתי. יוסי הוא לא רע. הוא עייף, מותש מהחיים, כבר לא רואה מי זו שמולו, רק רגיל שאני שם. דיברתי, הוא צחקק וביטל. הצעתי טיפול “עזבי שטויות, זה אופנה”. אמרתי שכואב הוא ענה “עוד פעם?”. ובאותו הרגע סתם לי את הפה.
סיפרתי לו? לא. יודעת איך זה נשמע פחדנית, מחפשת סיבות להישאר על הגדר. אבל לפעמים אמת היא לא אזמל היא קונגו. גם אני יודעת שלכל החלטה יש מחיר. פתאום יוסי שם לב למבטים שלי, שואל לאן אני הולכת, מזהה שבושם שלי השתנה. ואני, פתאום נזכרת בו מהימים ההם היינו יושבים עד שלוש על טוסטים ויין קופה. נוסטלגיה שפותחת לי את הלב, ומכניסה גם פחד הבחירה כבר לא רק תאוריה.
אמיר ביקש שאחליט. “לא חייבת הבטחות, רק תהיי איפה שבאמת את רוצה,” הוא אמר. לא לחץ, נתן זמן. אבל זמן מתיש כשהוא מתקתק לך בצד הלב. איתו אני חוזרת להרגיש. בבית אני שומעת את הסופה של השנים שעברו עם יוסי. כי בגידה לא מוחקת סיפור. היא רק פותחת חלל.
ולכן, לא אני לא מתחרטת. כל זה העיר אותי. הכריח אותי לשאול שאלות שדחיתי בלי סוף. לימד אותי שרוך־לב הוא לא מותרות הוא אוויר. שאפשר לתחזק חזות של בית מושלם, ולחיות עם חלון פתוח בפנים. אני לא רוצה לחיות יותר בלי לגעת בחיים.
אבל אין לי תשובה למה הלאה. כל ערב אני יושבת מול שתי מעטפות באחת כרטיסים שעמיר קנה לסוף שבוע בצפון, ״אם תרגישי שזה הזמן״. בשנייה שובר למסעדה שבילינו בה פעם רומנטיקה עם יוסי. שתי דרכים על אותו מדרכה. שני עולמות בלב אחד שלא מצליח להכיל.
כשאני עוצמת עיניים שתי אמיתות לוחשות לי בו-זמנית. הראשונה: ״יש לך זכות לאושר, גם אם תצטרכי להיות אמיצה״. השנייה: ״אם יישבר לך שוב הלב, זה יהיה סדק שאי אפשר לאחות״. וזה מפחיד אותי יותר מהכול.
לא פוחדת משיפוט הסביבה, אפילו לא מהלחישות בבניין. אני פוחדת שיישארו אותי מאחור יוסי או אמיר והכאב יהפוך לבלתי נסבל, כי עכשיו אני יודעת מה זה להתעורר סוף־סוף לחיים. פעם שנייה אולי לא אעמוד בזה.
אני לא מחפשת מזל טוב או חיבוקים. אני מספרת כדי שמישהי תשמע ותדע אוהבים יכולים לבגוד בעצמם הרבה לפני שמאבדים מישהו אחר. אני, סופסוף, חיבקתי את עצמי. מה יקרה בהמשך אין לי מושג.
מה אתן הייתן עושות במקומי?
