בחלום מוזר, מבעד לקוי תל-אביב הבהירים, ראיתי את עצמי בוגדת בבעלי, ולא הצטערתי. לא היה זה חיבוק לילי מפואר או מגע של שפתיים במלון מתחת לגלי הים החמים בנתניה. זה התגלגל בין קניות בשוק כרמל לכביסה שמסתחררת בתוף, בעולם בו הכול מסודר מדי, עד שכאב להרגיש את הפינות הישרות.
אני זוכרת ובחדר מרחף ריח של חלה מתי נעלמתי. שבת בבוקר, חביתות על השולחן, הרדיו ברקע משדר שירי אהבה ישנים איטיים, והוא בעלי, אלון צורב מבטו בעיתון. מלח? הוא ביקש, בלי למשוך מבט. נתתי לו מלח, ידינו אפילו לא נגעו.
בשבריר שנייה ראיתי אותנו מבחוץ: שניים שמכירים את ההרגלים הדקים, אבל בוהים זה בזה כמו שני עציצים יבשים. הילדים עזבו מזמן, הכלב עפרי מתמתח יותר מאיתנו, הלוח שנה ריק תלוי כמו בושם ישן. כל במקרר מתוקתק, חשבונות בביט, אבל אני כמו רוח שאף אחד לא חש בה.
ניסיתי. דיברתי איתו, הצעתי לצעוד יחד על הטיילת, ללכת לסרט, לברוח אפילו לעפולה לטעום חומוס אחר, להסתתר במקום שלא מזהים אותנו. הוא תמיד דחה: אחרי החודש, עומד לי פרויקט. אחרי החגים, יהיה שקט. אחרי החופשה, הכל יחזור. בשדה ה”אחרי” הזה חלפו שנתיים. בינתיים השמנתי בשלושה קילו של שתיקה ורזיתי מתשוקה לחיים.
את נעם הכרתי בבריכת גורדון. מדריך שחייה בגיל בו לא רצים אחרי אדרנלין, אלא שומרים על הגב התחתון. תחילה הוא תיקן לי את תנוחת הידיים במים, אחר מעניין איך אני נושמת ופתאום, אחרי הרבה זמן, מישהו ראה אותי: לא אשתו של מישהו, לא המטפלת, לא הארגונית אותי.
סיפרתי לו דברים שמשאירים בדרך כלל בדפים, כדי שלא יתגנבו החוצה: על לילות בלי שינה, סדקים בספלים, פחד מהריק שבדירה על גבול המשפחה. הוא הקשיב. צחק במקומות הנכונים. לא בכי, לא גיחוך שמבטל אלא חיוך שמרכך קשרים בלב.
כל זה לא צנח בבת אחת. לא מגע פתאומי, לא סופ”ש רומנטי של ירושלים. ראשית ישבנו לקפה אחרי אימון. אחר כך סיבוב מסביב לינון פארק, שנתייבש קצת ברוח. ואז הודעת ערב: אל תשכחי מים, שלא תיתפסי.
מטופש, מתוק, רך. חשבתי שאוכל לעצור את ההתהוות הזוהרת הזו. ויום אחד, כשחזרתי מעבודה, בעלי אמר לי רק: המרק בסיר, ופשוט הפסקתי לנשום, רציתי לברוח.
בדירתו של נעם ריח של סבון טרי ודשא קצוץ מסוליות נעליו. התיישבנו על ספה קטנה, שנינו מלאים במשפטים שאין אומץ לדבר, שאין דרך לשתוק. הפעם הוא הראשון שנגע בכף ידי.
לא היו סימפוניות, לא אש בוערת. זה היה כמו נשימה מתחת לפני המים, אחרי טביעה של שנים. הוא נישק אותי. העולם לא רעד, אבל הגוף שלי נזכר שהוא קיים. לא אעמיד פנים זה היה טוב. רך. בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. הרשאה לשוב להיות אני, לא סתם קירות של תפקידים.
היה בי אשמה, כן. באותו לילה חלמתי על כל חתונות שבני אדם, על אינספור טבעות זהב, ועל אבא שלי יושב ואומר: הבטחת. קמתי עם עלות השחר, ויצאתי לרוץ, למרות שמעולם לא רצתי.
הלב דפק, המצפון ספר צעדים. בדרכי חזרה קניתי חלות טריות. הנחתי אותן על השולחן, והבטתי באלון מורח חמאה, בשגרה מוכרת. ישנת טוב? הוא שאל מבלי להביט. כן, שיקרתי. וממש לא מתתי.
אינני מתחרטת. כשאני כותבת, אני שומעת זעם של אלה שרואים בנישואין חוֹמָה שלעולם לא תסדק. אולי, לפעמים, אך אצלנו, בחומה כבר שנים סדקים והרוח חופרת שם לבדו.
נעם לא היה פטיש, אלא אור קטן שגילה לי את הריק שבפנים. בזכותו ראיתי עד כמה אני צמאה למגע, לשיחה שחוצה את הזכוכית, למבטים שלא מחליקים, לא נעלמים.
את תשאלי: ולא יכולת להיאבק? יכולתי. נלחמתי כל עוד היו לי כוחות. בעלי לא רשע, רק עייף. התרגל לנוכחותי, שכח לברר מי אני.
אם העזתי לפתוח שיחות, ברח לבדיחה עייפה. הצעתי טיפול, אמר שזה אופנה של תל-אביבית מפונקת. התלוננתי שקשה לי, היה מגיב: עוד פעם? ובמשפט בודד, גזר את לשוני.
האם סיפרתי לו? לא. אני יודעת זה מפחיד, נראה חצי פחדנית, חצי בוגדת. אבל לפעמים האמת אינה אזמל לפעמים היא פטיש פנאומטי. הכל עולה ביוקר. בשבועות האחרונים שמתי לב שאלון בוחן אותי אחרת.
שואל אם אחזור מאוחר, מריח שבחרתי בושם חדש. ואני פתאום זוכרת שהוא פעם היה האיש שלילות שלמים אכלתי עימו טוסטים ויין של שלושים שקלים. הזיכרון הזה מפורר אותי ליד השולחן. הפחד מתגנב הבחירה, שעד עכשיו רחוקה, כבר דופקת על הדלת.
נעם ביקש שאבחר. את לא צריכה להבטיח לי כלום. רק תבחרי איפה את רוצה להיות באמת, הוא אמר. לא לחץ. השאיר לי זמן והזמן פועם לי ליד הלב. איתו, אני חוזרת להיות עצמי. בבית, אני שומעת את השנים הריקות שחלפו עם בעלי. כי בגידה לא מוחקת סיפור. היא רק פותחת חרכים.
אני לא מתחרטת זה העיר אותי. אילץ לשאול שאלות שדחיתי לאחר-כך. לימד אותי שצורך במגע, בחמלה, אינו מותרות אלא שורש הנשימה. שמסודרים לי בגדים בארון, ובלב נושבות סופות.
בערב, כאילו הזמן מתקפל, אני יושבת מול שתי מעטפות. באחת כרטיסים לסופ”ש בנצרת שנעם קנה: אם תעיזי. בשנייה הזמנה לארוחה במסעדה שבעבר חגגתי בה עם בעלי ימי נישואין. שתי דרכים על אותו מדרכה, שני עולמות שבורחים זה מזה בלב אחד.
בתחילתו של חלום, כשאני עוצמת עיניים, שומעת שתי אמיתות צורחות. הראשונה: יש לך זכות לאושר, גם אם נדרש אומץ. השנייה: את לא תשרדי בגידה נוספת אם שוב ייפול העולם. וזה ההבנה הזאת מפחידה מכול.
לא חוששת מתגובות, לא מפחדת מרכילות. רק שמישהו שוב ישאיר אותי לבד אלון, או נעם ושוב יכאב פי כמה, כי הפעם אני יודעת איך זה להתעורר, לנשום באמת. והפעם, אולי לא אשא.
אני לא מבקשת סליחה. רק מקווה לכתוב, בקול רם, מה שנשים רבות ממלמלות לכרית: שאפשר לאהוב ולהתכחש לעצמך, להעלים את הלב ל”אחר-כך”. אני סוף־סוף מחבקת את עצמי. ומה אעשה עם כל היתר עדיין אין לי מושג.
מה הייתם עושים במקומי?
