Память אבא בגידה.
יעל בן-ארי פוסעת לאיטה בשבילי חצרות שכונת התקווה בדרום תל אביב, שעה שלמה היא כבר הולכת, אף על פי שלמאפייה מרחוב ההגנה זו בסך הכול חמש דקות ברגל. אבל הערב הזה נדמה לה עגום מהרגיל. מה עוד מחכה לה בבית? קומקום כבוי, רצפה מאובקת, וחתול שמן בשם מוישה שהוא למעשה בן שיחה היחיד שלה בשנים האחרונות, אם לא סופרים את קולות קרייני החדשות בטלוויזיה שאותה היא משאירה דולקת מהרגע שקמה ועד שהיא הולכת לישון, מפני שהקולות יוצרים אשליה של חיים, שאומרים לה שהיא עוד לא לבד לגמרי.
הנעליים לוחצות על רגליה, הברך רושפת כאב, הגשם תל אביבי כמעט ולא יורד אלא לוחץ אדים ורטיבות. ובכל זאת, יעל מתיישבת על קצה ספסל בגינה הציבורית מתחת לפטריית מתכת חלודה. את המעיל הכבד היא לובשת כבר שבע עונות חורף מה היא כבר צריכה לקנות חדש, למען מי?
פעם, כשעוד היה חיים, איתן, בן הזוג שלה, העולם נראה לגמרי אחר. בית קטן בצפון יפו, דחוס מרעש: שני ילדים עידו הבכור ותמריק, הקטנה מהגן. אבל איתן איננו כבר חמש עשרה שנה, עידו עבר לרעננה עם זוגתו ושני הילדים, ותמרי עשתה עלייה לטכנולוגיה והיגרה להייטק; כיום קובעת מושבה בהרצליה עם בן זוג מתגלגל בין נסיעות עבודה וחופשות באירופה. יעל נותנת להם חום מרחוק, שומעת על נכדים שחיים בעולם אחר, ספרדית שגורה בפיהם יותר מאשר העברית, וביקורים אצל סבתא נחשבים גימיק נדיר בחופשות שפה.
היא נאנחת, מתבוננת בעורב שמנמן שמקפץ על אספלט רטוב. פעם האמינה שילדים הם משענת, שיקל על הבדידות בערוב הימים, שתזכה לטלפונים ולאורחים בסופי שבוע. המציאות? עידו מתקשר פעם בחודש, וכשכבר מתקשר אמא, מה נשמע? הכול בסדר? אצלנו טירוף, עבודה, ילדים. נו, החיים. ותמרי מזכירה את עצמה רק בחגים, מדביקה על הווטסאפ סמס יומולדת שמח, מאמי חיבוק ותמונה של מיכאל ונועה מהבריכה בסן סבסטיאן.
החיים בפנסיה הפכו ללופ: קמה בבוקר, מדליקה טלוויזיה, מאכילה את מוישה, מדלגת בין קערת קוטג לחביתה, ואז שוב טלוויזיה, צהריים, יציאה קלה, טלוויזיה, שינה.
לעיתים תופסת את עצמה מדברת בקול עם מגישי החדשות, מתווכחת או סתם ממלמלת איזו שטות!. מוישה מעיף מבט עייף, מכופף את זנבו ובורח להתכרבל בכורסה.
הערב אפילו פחות מתחשק לה לשוב לדירה. אז גם כשהגשם מגביר והיא רועדת, לא קמה מהספסל, רק מסתתרת יותר עמוק בתוך המעיל, מושכת את כובע הצמר לראש.
יעלי? קולה חם בקצה, ממול. יעל, את פה?
היא מרימה ראש. לצידה מתייצב יצחק נמיר, שכן מהבניין, גבה קומה ומעט כפוף, במעיל חום ישן, מציץ מתחת לכובע מצחייה דקלים שיבה ועיניים שקטות וטובות. מייד מזהה אותו שניהם לעיתים נפגשים בבניין, מחליפים מילות נימוס במעלית או ליד הפחים. בזה זה נגמר.
איציק? גבותיה מתרוממות בתהיה. מה אתה מסתובב בגשם? תתפוס דלקת.
ומה איתך? חצי צחק, מתיישב בזהירות כשטוען על המקום הרטוב עיתון מהכיס. ראיתי אותך יושבת פה כבר הרבה זמן. מהחלון. לא קם אף אחד, חשבתי, אולי לא טוב לך. ירדתי לבדוק.
אני בסדר, היא מסיטה יד בביטוי יבש. פשוט לא רוצה הביתה. יש ערפל של בדידות, איציק, עד שנשבר.
מכיר, הנהן, שולף בקבוקון שטוח מהמעיל. ברנדי, חייך לעבר מבטה המופתע, תרופה לגשם בנשמה. תשתי? אני לא שותה, אבל לפעמים קצת אלכוהול זה כמו שמיכה לנפש.
יעל רוצה לסרב; בסוף מושיטה יד ושותה לגימה קטנה. הנוזל שורף והחום עובר בגופה מיד.
תודה, היא מחזירה לו. ואתה, מה עם אשתך?
כבר שלוש שנים שהיא איננה, ענה בקול עמוק. הבנים אחד בבת ים והשני בגבעתיים. טרודים, עבודה, משפחות. באים פעם בחצי שנה, מתקשרים בשבת. וגם אני לבד רוב הזמן. ואת?
הילדים מרחקים מכאן, נאנחת יעל. שיחות דלילות, אלמנות שקטה.
אז שני נעליים אותו זוג, צחק בעצבון. בודדים בעיר הגדולה.
רוח קלה נושבת והגשם מטפטף חרישית. והשתיקה ביניהם דווקא נוחה, כאילו חולקים חיים שלמים, מבינים בקצה מבט מבלי לאמר דבר.
האמת, יעל, קולו נרעד בחיוך, אני עוקב אחרייך כבר הרבה זמן. את תמיד כל כך ישרה, מסודרת, מטיילת לבד. רציתי פעם לגשת, היססתי. עכשיו כנראה סימן מהשמים את יושבת בגשם כמו פסל. גורל.
היא עונה במבט מופתע.
עוקב? למה?
מה עוד יש לי לעשות? הוא מחייך החלון שלי פונה לגינה. וברגע שחסרה, אני דואג.
משונה, יעל מחייכת צנומה. ואיכשהו מתמלאת חמימות מישהו רואה אותה, מצפה לה, דואג.
ומה דעתך שנעשה מעתה טיולים יחד? מציע איציק. ביחד יותר שמח וגם בטוח יותר.
לשמור מפני מי? פורצת בצחוק קטן ראשון מזה שנים.
גם מעורבים כנראה, עונה והוא מחייך. אז קבענו?
קבענו, מהנהנת.
מכאן הכל השתנה. כל ערב חוץ ממטרים כבדים מדי, הם פוסעים יחד בפארק החבוי מאחורי בית הספר. איציק, לשעבר מהנדס במפעל שטיל, בעל ראש חד לסיפורי היסטוריה ועתון מקומי, מתברר כאיש שיחות מרתק. יעל, לשעבר רואת חשבון, מאזינה בשקיקה, מוסיפה מכישוריה הכלכליים ושאלות לעניין.
שיחותיהם נמשכות אל תוך חושך. כשחוזרת הביתה, היא מופתעת היא מחייכת. פתאום הסלון מתחמם יש טעם לאפות חלה או לרקוח קוסקוס, לחשוב איך לפנק את איציק. גם מוישה מריח אוכל טרי, הופך חביב יותר, נהיה בן בית חם גם הוא.
לאחר חודש, איציק נשאר לראשונה ללון אצלה. פשוט נשארו לנוח. כשגמר להסתכל על השעון בנזיפה כבר אחת וחצי בלילה, והיא פסקה: איציק, תישאר. יש מושב נוח במרפסת.
והוא, ספק מתחנן ספק מתבייש, שואל לא מפריע?
היא מצחקקת, הבית ריק, בוא.
ומהר מאד, זה נהיה קבע. בהתחלה פעם בשבוע, אחר כך עוד ערב, ולבסוף הוא הביא כפכפים, מברשת שיניים, ומתישהו תיק קטן עם בגדים. יעל מתעוררת ומגלה: הבית שלה כבר אינו ריק. טלוויזיה נדלקת רק לחדשות או לתכנית ישנה; יש להם על מה לדבר. מוישה השמן בתחילה מסמן ריחוק, אחר כך מתרגל, לבסוף מתכרבל על רגליו של איציק.
איציק, מחר נכין קציצות עם אורז? היא שואלת פעם כשהם שותים תה עם דבש. אני מתה על קציצות, לבד לא שווה להשקיע.
מעולה, מאשר, אני קונה בשר, את תעשי אורז.
וכך טוחנים ביחד קציצות במטבח הצפוף, וליעל נדמה סוף סוף זכיתי למתנת זקנה.
אבל דווקא אז, דקירת כאב הילדים. יעל פוחדת לספר להם על איציק. עידו ותמרי אהבו את אבא, עבורם חיים היה גיבור, והפחד שמא יראו באיציק בגידה זולג לתוכה כל שיחה. היא יודעת שעברה כבר חמש עשרה שנה, אך הקול של עידו במיוחד אבא לעולם לא היה עושה כך, יושב בליבה.
איציק, קולט דאגות, מעולם לא לוחץ.
הילדים עניינך, אומר ברוגע, תספרי כשתרגישי מוכנה. אני פה; אעמוד על המשמר.
אך הזמן דוחק יום הולדת 70 שלה מתקרב, ועידו כותב בוואטסאפ: אמא, החלטנו לבוא כולנו ליומולדת עגול. מה להביא? נתארח כולם, שלושה ימים. מתגעגעים! יעל לרגע שמחה, אחר כך נבהלת. מתחילה להסתובב סביב עצמה, מתלבטת עד לאבדון.
איציק, הילדים באים לשלושה ימים. כולם, עם הנכדים.
אדרבה, מחייך, תכירי אותנו, מה רע.
היא מהססת, קולה נרעד: הם יחשבו שזה לא בסדר… אכפת להם מאבא. אולי תיכנס אליך לכמה ימים, עד שדבר איתם?
איציק עונה בעדינות, ואז בשקט עקשן: יעל, את רואה בי אהוב שמתחבאים איתו? חצי שנה אנחנו יחד. אני אוהב אותך, לא בא להרגיש מוסתר.
איציק, רק לזמן קצר…
בסדר, משיב באכזבה ניכרת, אאסוף מחר את הדברים. רק תדעי אוהב אותך, אבל לא אהיה הצל שמתחבא.
למחרת הולך איציק, והבית מתמלא קור שתקני, בלי קשר להסקה. מוישה מחפש אותו בכל פינה, מיילל.
מגיעים הילדים עידו וזוגתו רותי, שני בנים; תמרי, בן זוגה אמיר והנכדה ליאן. הדירה מתמלאת ריחות, רעש, ריצות של ילדים. יעל רצה, מסדרת, וכל הזמן עינה על הדלת בה מונחים כפכפים של איציק, מוסתרים.
בערב, אחרי ארוחה, יעל מזמינה את עידו ותמרי למטבח. ליבה רועד: ילדים, יש לי משהו לספר.
מה קרה, אמא? את בסדר? עידו מזדקף, מתוח.
כן, טוב, הכרתי מישהו, איציק מנמיר. אנחנו… גרים יחד חצי שנה.
דממה. עידו אוחז כוס, תמרי מניחה זרועות על השולחן, עוקבת בעיניים קרות.
מה זה אומר? תמרי שואלת בקרירות. מה, אמא, יצאת מדעתך? בגילך?
אני בת שבעים, עדיין בחיים, עונה יעל בשקט.
זה לא העניין, גוער עידו, את מביאה זר לבית שאבא רכש בשבילנו, בו גדלנו. את לא מתביישת?
איציק איש טוב, לוחשת, אנחנו…
לא מעניין! קוטע. בוגדת בזכרו של אבא! אבא חי בשבילנו, ואת מביאה גבר לבית?!
תפסיק, יעל צועקת, קולה נשבר, דמעות זולגות. איציק חבר שלי, לא מחליף את אבא, אנחנו רק מחזיקים זה את זו.
נו, אז יושבים יחד לראות ערוץ 12, מגחך עידו. ואבא? שוכחים אותו?
אל תעיז! יעל מזדקפת. אף אחד לא מחליף אותו, אבל גם לי מגיע אושר!
זה פשוט: או אנחנו או הוא. בחרי. אם תישארי איתו שכחי מאיתנו ומהנכדים. תמרי מחרה.
נכון, אומרת יעל ביבושת.
בלילה אינה ישנה, מתגלגלת מצד לצד. זיכרונות של איציק מחממים; בזווית עין פניהם הזעופות של ילדים.
בבוקר, עיפה, יוצאת מהחדר. עידו לוגם קפה; רותי מטגנת ביצים.
הכל בסדר, אמא? שואלת רותי.
כן, ממלמלת.
דיברנו, אומר עידו, אנחנו עוזבים היום. אווירה לא טובה.
עוד לפני שהספיקה להגיב הם אורזים, דלת נסגרת, הדירה שקטה וכואבת. יעל מתיישבת לצד החבילות, בוהה באוויר, אוחזת במוישה.
בערב, אחרי שעות של בכי, מרימה טלפון לאיציק.
איציק, תסלח לי. אל תבוא עוד. נגמר.
מה קרה? שואל בדאגה.
הילדים נגד, מאוד. איימו לנתק קשר אם נהיה יחד.
ואת בחרת בהם? שותק רגע, יעל, את לא חייבת לסבול.
אני יודעת, בוכה, אבל הם הילדים שלי. סלח לי.
וסוגרת את השיחה. החדר קר. חודשים עוברים; יעל חוזרת לשגרה, מוישה מביט בה בעצב, ילדים בקושי מחייגים.
יום אחד, במעלית, פוגשת את הדסה, שכנה זקנה:
יעלי! אף פעם לא רואים איתך את איציק בשכונה. מה קרה לו?
נפרדנו, הדסה.
חבל, הייתם זוג יפה. הוא נהיה חולה, ראיתי. רזה כולו.
מה יש לו? ליבה נשבר.
לא יודעת, נראה רע.
יעל מגיעה לדירה, פתאום מבינה: הוא לבד. אני פה, מחכה לילדים ששכחו אותי. למה עזבתי אותו?
היא מחייגת, וכשהוא עונה בקול עייף, אומרת בעיניים בוכות: איציק, אני באה. חכה।
היא פוסעת לדירתו, נכנסת, ורואה אותו תשוש אך מחייך אליה בחום שלא נגמר.
חזרת?
אני טיפשה, סלח לי, איציק, היא פורצת בבכי, אני בוחרת בך. הילדים? זה שלהם. אתה שלי.
הוא אוחז בה בחיבוק, והם עומדים כך דקות ארוכות. בלילה היא נשארת איתו, ומבינה סוף סוף היא לא לבד.
למחרת מתקשרת לעידו:
עידו, אני נשארת עם איציק. זה החיים שלי. אם קשה לכם לקבל לא אכריח. אבל אני לא מוותרת על עצמי.
שתיקה. אחרי רגע הוא עונה: אמא, זה טירוף.
אולי. אבל אני לא מוכנה שתנהלו לי את החיים. אני אוהבת אתכם, תמיד. אבל עתה, אני בוחרת בי.
אחרי שבוע, סמס מתמרי: אמא, דיברנו. לא מאשרים, אבל תבואי לנכדים. רק אל תספרי על איציק.
יעל קוראת, נאנחת ומניחה את הטלפון. יש פשרה, אם לא השלמה מוחלטת. אבל איציק שם לידה, ומוישה מתמרח על ברכיו, והטלוויזיה דולקת ברקע והם מסוחכים, ולא צריך יותר.
איציק, מחייכת יעל, מחר מכינים קציצות?
בוודאי, עונה, חיוך בעיניו, אני אביא בשר, את תוכלי להכין אורז.
