בואי אספר לך, ממש כמו שאני אוהבת לשפוך לב לחברה טובה, סיפור שלקוח ישר מהחיים שלנו כאן בארץ. את תביני רגעים כאלו קורים לכולנו, בין קפה לקרטון חלב בטמבור, כשפתאום מתעורר געגוע ישן ומשהו קטן בלב מתכווץ.
אז דמייני את רבקה רוזנצוויג, אלמנה מירושלים, גוררת את הרגליים כבר שעה שלמה בסמטאות, למרות שמדירתה לשוק מחנה יהודה זה בקושי הליכה של כמה דקות. הערב ירד על ירושלים קצת עצוב, כמו שרק ירושלים יודעת, כזה שמביא איתו געגועים ישנים. רבקה לא התלהבה כלל לחזור לדירה השקטה שלה: קומקום קר כבר מחכה לה במטבח, הרצפה לא נשטפה שבוע, וגור החתולים ששמו שאול שמן, מפונק, ונהנה להיות החבר היחיד שמדבר איתו מאז שנשארה לבד.
היא עצרה לרגע בגינה הקהילתית ליד הבית, כל הספסלים והנדנדות כבר רטובים מהגשם, והיא, רבקה, התיישבה בזהירות מתחת לפרגולת הפח הישנה, דוחפת את הידיים עמוק לכיסי המעיל הצבא הירוק ההוא, שקנתה כשהנכדים עוד לא נולדו. קנות חדש? למי אכפת, למי יש כוח.
פעם, כשהאור היה עוד מלא בבית, הכל היה אחרת כשבעלה עוזי עוד היה חי. הבית היה תוסס, מלא חיים, ודווקא צפוף, כי שני ילדים היו להם: הבכור תומר, והקטנה עדי. השנים עברו, עוזי הלך לעולמו כבר לפני חמש עשרה שנה, הילדים בגרו ועפו מהקן: תומר התחתן וגר ברחובות, ילדיו כל הזמן בפעילויות וסבתא לא רואה אותם גם בחגים; עדי עברה לחיפה, יצאה עם איש הייטק מצליח, חיים ברכבות הלוך-חזור, נסיעות לחו”ל, קייטנות באנגלית לנכדים, התמונות בוואטסאפ והודעות קצרות “יום הולדת שמח, אמא, נשיקות”.
רבקה נאנחת, בזמן שברווז משוטט בשלולית ופושט רגליים, מחפש פירור. פעם היא הייתה בטוחה שהילדים הם המשפחה שגם בזקנה תישאר. היא דימיינה אותה מוקפת נכדים ופלאפונים מצלצלים, אבל המציאות דלה: שיחת טלפון מתומר פעם בחודש, אם בכלל, וכשיש תמיד קצרות, אותו משפט: “אמא, הכל טוב, אין לי זמן, הילדים עם שיעול”. עדי בכלל “אנחנו מעבירים לך קצת כסף לבנק, שתהיי שקטה”, וטסו לה עם הראש למקומות אחרים. הנכדים לא באים, הם תפוסים בשיעורי שחמט, באנגלית, בספרדית.
וככה זה. הפנסיה של רבקה מחזור חוזר: קמה בבוקר, מדליקה את הטלוויזיה, מאכילה את שאול החתול, מכינה לעצמה דייסה, קצת קפה, צופה בטלוויזיה, ארוחת צהריים בקטנה, בערב הליכה, סיבוב בין הבניינים, ואז שוב טלוויזיה, עד השינה. לפעמים היא מוצאת עצמה מדברת למסך, מקללת את אלה בצד השני, כאילו מבינים אותה. אפילו שאול רק מיילל, מתכרבל בכורסה ודי.
באותו ערב הייתה לה אפס חשק לחזור הבית. בחוץ התחיל גשם קל, אבל רבקה נשארה לה מתחת לפרגולה, מגבירה את הצעיף על הפנים, לוחצת את הכובע הצמר שקנתה לפני שנים בשוק.
ופתאום “רבקה?” מישהו פונה אליה “את רבקה, נכון?”
היא נבהלת מעט, ומרימה עיניים. מולה ניצב דניאל נחשון, השכן מהבניין ליד. איש גבוה, חבוש כובע קסקט, מעיל גשם קלאסי וגבות עבות כסופות. לפעמים נתקלו זה בזו באסנסור או בפח האורגנים למטה, תמיד החליפו את אותה הערה על מזג האוויר, ולא מעבר.
“דניאל? מה אתה עושה בגשם הזה? עוד תצטנן!”, היא מופתעת.
“ואת? כל הטיול פה בגשם! מה נראה לך? ראיתי אותך מהחלון יושבת, אז ירדתי ללחוש אולי לא הרגשת טוב?” הוא מתיישב לידה, מניח עיתון יבש מתחתיו.
“סתם לא רע לי, פשוט לא מתחשק לחזור לדירה. כל כך עצוב לפעמים, דניאל, הלב מתכווץ”.
“נהיה מוכר לי”, הוא מוציא משהו מהכיס שופך לקצת פלסק קטן, “קצת ערק”, הוא אומר, “לא בשביל להשתכר, רק בשביל לחמם את הנפש”. רבקה נרתעת, ואז משכנעת את עצמה: יאללה, אין מה להפסיד. לוקחת שלוק ומרגישה איך הלב מתמלא חום מבפנים.
“תודה”, היא מחייכת. “ואתה? למה אתה לבד? נשארת אלמן, נכון?”
“כן”, הוא עונה בעצב. “עברו שלוש שנים מאז שנפטרה. שני הבנים שלי בתל אביב, חיים שלהם עבודה, ילדים. באים פעמיים בשנה, מדברים איתי בוואטסאפ. ואני לבד, אבל אוחז, מה לעשות”.
“גם הילדים שלי רחוקים, כמעט לא מתקשרים”, היא אומרת וקולשת מבט אל טיפות הגשם. “ככה זה נהיה שניים בודדים”.
הם שותקים יחד, אך השתיקה נעימה, כמו שני ידידים ותיקים, שלא צריך לדבר לידם הרבה.
“תדעי לך, רבקה”, דניאל שובר את השתיקה, מחייך במבוכה, “אני לא מתבייש להודות, שאני עוקב אחרייך כבר זמן. רואה איך את הולכת כל יום לטייל, איך את שומרת על עצמך, ותמיד לבד… רציתי לגשת, להכיר ואיכשהו דחיתי… אבל הנה, הגיע הרגע”.
רבקה פוקחת עיניים: “מה זאת אומרת, עוקב? למה?”
“מה יש לי להשקיע? מחכה לראות אותך בכל ערב, נרגע לדעת שאת בסדר”.
בפעם הראשונה מזה זמן, רבקה מרגישה חמימות נעימה בבטן. “לא ידעתי בכלל…”
“אולי נלך יחד לסיבוב כל ערב? יותר נעים ויותר בטוח, את יודעת… אם תיפול, אני פה לעזור”.
היא צוחקת: “מדולפין בגינה הגנה? שיהיה”.
הנה, דיל.
מאותו יום הכל השתנה. בכל ערב אם לא יורד מבול ירושלמי נפגשים, צועדים יחד לגן סאקר, יושבים סתם על ספסל ומדברים. דניאל, שהיה פעם מהנדס במפעל, מלא סיפורים על ימים של פעם, על השכונה ההיא שהייתה, על סודות מההיסטוריה של ישראל. רבקה, גם אם לא מצטיינת בהיסטוריה, יודעת להקשיב ולשאול שאלות נכונות. והוא, מהצד שלו, מקשיב על הילדים שלה איך בנו עם עוזי יחד את הצימר בקרית טבעון, ואיך מכרו אותו בסוף בזול כי אין לנכדים עניין “בפינוקים של סבתא”.
השיחות מתארכות אל תוך החשיכה. כשחוזרת הביתה רבקה מחייכת. פעם ראשונה מזה שנים. היא אפילו מתחילה להכין יותר אוכל, כי צריך לפנק את האורח עוגות, קציצות, ואפילו שאול החתול, שטעמו התרחב, התחיל להתכרבל על רגלו של דניאל.
חולף חודש. דניאל נשאר ללון אצלה פעם ראשונה התעכבו בשיחה עד כמעט אחת בלילה. “תישאר, דניאל יש פה ספה נפתחת”, היא מזמינה. וככה, אט אט, הוא הופך להיות חלק מהבית. בהתחלה מביא פיג’מה ומשחת שיניים, ואז תהכל תיק קטן עם כל מה שצריך לבנאדם.
ולמה לא להכין ביחד קובה או קובה סלק כמו של אמא? תראו אותם אוכלים יחד, צוחקים, מרגישים לכל דבר כמו זוג שמתאהבבפעם השנייה בחיים.
אבל ויש אבל רבקה פוחדת מסיפור הילדים. היא יודעת תומר ועדי העריצו את עוזי, זכרו אותו כאיש השקול, גיבור המשפחה. והיא חוששת שהאהבה החדשה הזו תראה בעיניהם כמו בגידה. עברה תקופה, אבל הפצע אצלם לא הגליד. כשמדברים איתה בטלפון תמיד יש “אבא היה עושה ככה” ו”אבא אהב אותך”…
דניאל מרגיש שמטרידה אותה ההתלבטות. “רבקה הילדים שלך, את תספרי להם כשיהיה לך נכון, את לא צריכה להתנצל”.
ואז יום ההולדת של רבקה מתקרב, ופתאום מגיעה הודעה בתומר בוואטסאפ: “אמא, החלטנו להגיע לביקור בגיל שלך. כל המשפחה, שלושה ימים. באנו הרבה זמן לא התראינו. מה להביא לך בחגיגה?” רבקה מתרגשת, ואז נכנסת לפאניקה: מה תעשה עם דניאל? “דניאל”, היא מתלבטת ליד הסירים: “אני רוצה שתלך לבית שלך לכמה ימים, אני אשב איתם, רק עד שאכין להם את הלב, אחר כך תבוא”.
דניאל שותק זמן ארוך. “באמת? אני צריך להתחבא, כמו איזה גבר שאת מסתירה מהילדים? רבקה, אני אוהב אותך, אנחנו חצי שנה יחד. למה להציג אותי כמשהו לא ראוי?”
תשובות אין לה בלב, רק דמעות. הוא מסכים לא נעים, למענה, לוקח תיק ועובר זמנית לביתו.
הילדים מגיעים כמתוכנן רעש, שמחת הנכדים, המתנה שהביאה עדי, תומר משכפל עצות ולא מחסיר ביקורת. בערב, אחרי שכל הקטנים למיטה, רבקה מזמינה את תומר ועדי למטבח, עם לב פועם:
“ילדים, עשיתי שינוי בחיים. הכרתי מישהו דניאל. אנחנו גרים יחד כבר כמה חודשים”.
דממה כבדה. תומר תופס את הראש, עדי משחילה מבט חודר: “מה זאת אומרת יחד? אמא, את השתגעת?!”, תומר מתפרץ: “בדירה של אבא, איתו בנית בית, ילד אותנו את מביאה מישהו זר?! איך את מעזה?”
רבקה פורצת בבכי, מנסה להסביר שדניאל הוא לא תחליף, לא גבר צעצוע. רק אדם קרוב, כמו שהיא לבד, הוא בודד, אין פה דבר מגונה.
אבל הם אינם מרפים: “או אנחנו, או הוא”, תומר אומר, “אם את ממשיכה איתו, אין לך אותנו. נקודה.”
וככה, בדמעות, היא נשברת. כשכולם עוזבים באותו בוקר, הדירה שותקת, אפילו שאול לא יודע איך לעכל את זה. היא מתקשרת לדניאל, בוכה:
“אל תבוא יותר, גמרנו. הילדים דורשים”. דניאל מנסה לשכנע, אומר דברים מהלב, אבל היא מתבצרת בהבטחה לילדים “הם הילדים שלי, אני חייבת להם”.
השבועות עוברים, חזרים לאותו שגרה בודדה שאול החתול, הטלוויזיה, עצב כבד וגעגועים אין־סופיים. השיחות עם הילדים מדולדלות, רק הודעות קצרות, כמעט מאולצות.
ויום אחד, במעלית עם השכנה מזל, היא לוחשת: “מה עם דניאל? מזמן לא ראיתי אותו הוא חולה, הפנים שלו נפולות”. הלב של רבקה צונח. בלילה היא מתלבטת, בוכה, ואז סוף סוף מרימה את הטלפון ומתקשרת: “דניאל, אתה חייב לדעת הבנתי שטעיתי. אני לא יכולה בלעדיך, לא משנה לי, אם אסע מתומר ועדי, אשמח, ואם לא זה החיים שלי עכשיו.”
היא רצה אליו, מביאה לו אוכל, עוזרת, אוספת אותו הביתה, מטפלת, וישנה לצידו בלילה. “אני מתקשרת לתומר ועדי מחר”, היא אומרת, “אני בוחרת בך. אני מכבדת את אבא שלכם, אבל אני לא מתכוונת להפסיק לחיות בגללו”.
היא מודיעה לילדים “החיים שלי לא נגמרים, זכותי לאהוב שוב. אתם לא חייבים להסכים. אכפת לי שתבואו, אבל לא אתפשר יותר. זאת ההחלטה שלי”.
לוקח להם שבוע. עדי שולחת לבסוף וואטסאפ: “אמא, לא מתערבים. אם טוב לך, בעזרת ה’, תבואי מתי שתרצי, רק לא בקטע של דניאל”.
רבקה משאירה את הטלפון בצד, מסתכלת על דניאל ועל שאול ויש מין שקט כזה, נעים. טלוויזיה דולקת ברקע, אבל הם פשוט יושבים, ביחד ולא צריך יותר כלום.
“תגיד, דניאל”, היא מחייכת, “בא לך מחר להכין קובה כמו של אמא שלי ביחד?”
“בטח, רבקה”, הוא עונה, והעיניים שלו מוארות. “אני אלך לקנות בשר, את תכיני את הסולת”.
וכל מה שהם עברו והנפשות הרועשות מסביב פשוט הופכים פתאום לרחש רקע קטן בעיר הזאת שמאוד, מאוד יודעת על מה הסיפור.
