בבית תמיד היו אורחים. כמעט כל ערב היו מתאספים, שותים בקבוק אחרי בקבוק – והאוכל? אפילו פירור לחם לא היה למצוא, רק בדלי סיגריות ופחית קונסרבים ריקה על השולחן. ליאוניד הקטן התייאש, נעל את הנעליים הקרועות, קיווה לשמוע מאמא מילה טובה – אבל היא לא ידעה להגיד מילה חמה. הפעם החליט לברוח – לתמיד, בגיל שש. הוא חלם להרוויח בעצמו, לקנות לחמנייה ואולי אפילו שתיים. אסף בקבוקים בשלג, חלם על מאפה טרי, ואז גנב לו גבר כעוס את כל האוצר הקטן. עייף ורעב, התחמם בלובי בניין, שם מצאה אותו אישה עם חיוך טוב – ליליה קראו לה. אצל ליליה הייתה פתאום חום, אוכל, אהבה, ואפילו הציעה להיות לו אמא – אבל רק לשבוע, עד שאמו חזרה להחזיר אותו בכוח. החיים הקשים נמשכו, עד שהועבר לבית ילדים. שלוש שנים אחרי, לבו עדיין קפא, עד שהגיעה עיתונאית ושמה ליליה – כמו הפיה שהצילה אותו פעם. הסיפור התגלגל לעיתון, והאישה מלפני שנים קראה אותו במקרה, חיבוק המפגש היה מלא דמעות. מאז – בית חם עם ליליה, לימודים, זוגיות, וחיים של אהבה וחסד, עד היום.

Вבית היו אורחים. האמת, אצלם כמעט תמיד היו אורחים.
כולם שותים, שותים, מלא בקבוקי בירה ריקות, ואוכל כלום. אפילו חתיכת חלה אין פה… בשולחן רק קופסת סרדינים ריקה ואפר סיגריות, ליאון בחן שוב את השולחן, אין כלום.
טוב, אימא, אני הולך, אמר הילד והתחיל לגרור באיטיות את נעלי ההתעמלות הקרועות שלו.
הוא עדיין קיווה שאימו תעצור אותו, אולי תגיד,
לאן תלך, בני, בלי לאכול, וגם קר בחוץ. שב בבית. עכשיו אבשל דייסה ואזרוק את האורחים, אנקה הכל
אבל אימו מעולם לא אמרה מילים רכות. המילים שלה דקרו, והן גרמו לליאון להתכווץ בפנים, לרצות להיעלם.
הפעם הוא החליט הוא הולך לתמיד. ליאון היה בן שש, והוא חשב שהוא כבר ממש גבר. קודם כל, הוא רצה להרוויח קצת שקלים ולקנות חלה, אולי אפילו שתיים, כי הבטן שלו קרקרה מרעב.
איך להרוויח כסף, ליאון לא ידע. אבל כשעבר ליד המכולת השכונתית, ראה בקבוק בירה ריק יורד לשלג, אסף אותו לכיס. אחר כך מצא שקית מפלסטיק זרוקה, ובמשך חצי יום אסף עוד ועוד בקבוקים ריקים.
הכיס כבר התפוצץ מהבקבוקים, שקשקו יחד. ליאון כבר דמיין לעצמו קונה חלה רכה עם פרג, או אולי עם צימוקים, אולי אפילו עם שוקולד מלמעלה… ואז חשב שאין לו מספיק בקבוקים בשביל שוקולד, אז המשיך לחפש עוד.
הוא התקרב לתחנת הרכבת הקלה, שם גברים ממתינים ושותים בירה. ליאון הניח את השקית ליד הקיוסק, רץ אחרי בקבוק שטרי מישהו הניח.
תוך כדי ריצות, ניגש מישהו מבוגר ולכלוך. הוא חטף מליאון את כל הבקבוקים, העיף בו מבט מפחיד כל כך, שליאון נאלץ להסתובב ולברוח.
החלום על החלה התפוגג כמו אדים.
גם לאסוף בקבוקים זה קשה, חשב ליאון והמשיך לשוטט ברחובות התל-אביביים המושלגים (או שמא היה זה בכלל שלג מגומי, כי בתל אביב שלג נופל רק בחלומות).
הרגליים נרטבו, הנעליים דבקו ללכלוך, הכל קר וחשוך.
הוא לא זכר איך נכנס לאיזה בניין. נפל ליד מדרגות, זחל אל הרדיאטור וחלום רותח עטף אותו.
כשקם, היה חמים, שקט, אפילו ריח טעים באף. אולי הוא עדיין ישן וחולם?
לתוך החדר נכנסה אישה עם חיוך עדין מאוד.
נו, ילד, אמרה רכה, התחממת? ישנת טוב? בוא נאכל ארוחת בוקר, אני הרי הלילה עברתי וראיתי אותך ישן כמו גור במדרגות, אספתי אותך הביתה.
זה עכשיו הבית שלי? לחש ליאון, לא מאמין.
אם אין לך בית זה הבית שלך, ענתה.
כל השאר נהיה כמו אגדה. האישה, ששמה היה דפנה, האכילה אותו, קנתה לו בגדי חורף, הקשיבה לכל סיפוריו על אמו.
דפנה היה לה שם קסום, לפחות בעיני ליאון, ששמע אותו בפעם הראשונה. הוא החליט שלפיות יש רק שמות כאלה.
רוצה שאהיה אמא שלך? חיבקה אותו דפנה, בחום שכל אמא באמתית יודעת.
הוא כמובן רצה… אבל האושר נגמר מהר. שבוע אחר כך נכנסה אמו האמיתית.
כמעט צלולה, כעוסה, צעקה על דפנה, עוד לא שללו ממני את האמהות! אני זכאית לו יותר מכולם.
כשגררה את ליאון החוצה, שלג ירושלמי דק ירד מהשמיים, וליאון חלם שהבית של דפנה יושב כמו ארמון לבן על שפת ענן.
החיים שלו החמירו. אמו שתתה, הוא בורח שוב ושוב מהבית, ישן בתחנה המרכזית, אוסף בקבוקים, קונה חלה בשקל. אף פעם לא מתחבר לאף אחד.
בסוף, לקחו מאימו את האמהות והוא עבר פנימייה.
הדבר שהכי כאב לו הוא לא הצליח לזכור איפה נמצא הבית שנראה כמו ארמון לבן עם דפנה הטובה.
שלוש שנים עברו.
ליאון נשאר שתקן ומתבודד. אהב רק לצייר, ותמיד צייר את אותו הבית הלבן, עם פתיתי שלג נופלים מסביב.
פעם אחת, לאולפנה הגיעה עיתונאית. המדריכה הובילה אותה בין החדרים להכיר את הילדים. עמדו ליד ליאון.
ליאון ילד טוב, חכם, אבל מתקשה להשתלב. מנסים למצוא לו בית אומנה, הסבירה המדריכה לעיתונאית.
קוראים לי דפנה, חייכה בלי לדעת העיתונאית.
ליאון הזדקף, חי, התחיל לדבר בהתלהבות. סיפר לה הכל על דפנה מהאגדה שהצילה אותו פעם.
המדריכה פשוט נדהמת פתאום הילד קם לתחיה.
שמה של דפנה פתח לבו הקפוא.
העיתונאית דפנה לא יכלה לעצור את הדמעות. הבטיחה לפרסם עליו כתבה בעיתון, כדי שאולי תמצא את דפנה הטובה ההיא.
כך קרה נס.
דפנה המקורית לא קראה עיתון, אבל ליום ההולדת בעבודה קיבלה פרחים, עטופים בעמוד עיתון עם כותרת: “אישה טובה דפנה מחפשים אותך”.
קראה, והבינה ליאון חיכה לה תמיד.
ברגע שליאון ראה אותה, קפץ לחיבוק מתגלגל. בכו כולם הוא, היא, הצוות.
חיכיתי לך, לחש הילד.
היה קשה לשכנעו להרפות ולהיפרד לערב אחד. תהליך האימוץ עוד לא הושלם אבל דפנה הבטיחה לבוא כל יום.
* * *
ומאז החיים של ליאון השתנו. עכשיו בן 26, בוגר הטכניון, עוד מעט מתחתן עם ישראלה, בחורה שמחה. הוא אדם שמח, אהוב, ומעריץ את דפנה, האמא שבאה לו מן האגדה.
כשגדל, סיפרה לו שבעלה עזב אותה כי לא הצליחה ללדת. הרגישה בודדה וחסרת ערך ואז, קיבלה אותו כבן במזדרון אפוף של עזובה.
אחר כך, כשלקחו ממנה את ליאון, חשבה שהגורל נגמר. שמחה שלא נגמר.
ליאון ניסה לברר על אמו הביולוגית. הבין שהם חיו בדירה שכורה, ושאמו עזבה יום אחד עם אסיר משוחרר לא יודעים לאן. הוא ויתר על החיפושים. למה לחפש? השלג הירושלמי כבר נמס בחום של הבית האמיתי שמצא.