בבית הספר שלנו למדה ילדה יתומה. היא גרה עם סבתא שלה, זקנה מאוד ודבוקה למסורת. בכל שבת בוקר הלכו יחד סבתא ונכדתה לבית הכנסת, חולפות ליד ביתנו, שבריריות וצנועות במיוחד, שתיהן עם מטפחות לבנות שהקפידו לקשור. סיפרו שסבתא לא הרשתה לה לראות טלוויזיה, לאכול ממתקים או לשקוע בצחוק מתגלגל כדי שלא ייכנסו לה “שדים” לפה, וחייבה אותה להתרחץ במים קרים במיוחד.
אנחנו, הילדים, היינו מקניטים אותה. היא הייתה מביטה בנו בעיניים אפורות, בוגרות ומלאות רצינות, ואומרת: “ה’, רחם עליהם, הם לא מבינים מה הם עושים.” איש לא רצה להיות חבר שלה חשבו שהיא קצת משונה. קראו לה אסנת. שמות לועזיים לא היו שם.
בשנות ילדותי, האוכל בבית הספר לא היה טעים במיוחד. אבל בימי שישי חילקו עוגות גבינה עם תה או לחמנייה עם נקניקיית עוף וקקאו, וחתיכת שוקולד קטנה. באחת מהפעמים, כשעשינו לגלג על אסנת, הדפו אותה מישהו והיא התנגשה בי. נפלתי על שולחן עם מגש שעליו כוסות קקאו, וכל הנוזל החום נשפך על שני תלמידים מהשכבה הבוגרת.
נו באמת, אמרו הבוגרים במורת רוח.
בואי נברח, אמרתי, ומיד אחזתי בידה של אסנת, ממהר איתה לכיוון הכיתה שלנו. הרגשתי כאילו רודף אחרינו שבט אינדיאנים ושיירה של אנטילופות. השיעורים הבאים היו חשבון. שתי דמויות גבוהות התנוססו מאחורי דלת הזכוכית, וכשהדלת נשארה מעט פתוחה, הציצו דרכה זוג ראשים ושוחחו ביניהם. הבנתי שמצפה לנו, לפי רוח הספרות, חקירה, משפט והוצאה לפועל.
צריך להימלט מהכיתה מבלי לעורר חשד. מכאן אמצא דרך לגג, נתחבא שם עד החשכה ואז נלך הביתה.
לא, השיבה אסנת, נלך כמו בנות ישראל, באור היום ובצניעות.
אבל אסנת, הם מחכים שם, הם
מה? ישפכו עלינו רוויון? יצעקו? ירביצו לילדות בכיתה ה’? מה?
נו
גם אם ירביצו, ירביצו פעם אחת. ואם נברח, נפחד כל יום.
יצאנו מהכיתה יחד עם שאר הבנות, בצניעות. שני הבוגרים עמדו סמוכים לקיר.
היי, קטנות, מי כאן איבדה משהו? בידו של אחד היה הארנק שלי, עם ציור של מיקי מאוס ועשרה שקלים שהייתי צריכה לשלם על הבריכה וחוג ציור.
קחי, נתן לי את הארנק בחיוך, ואל תברחי יותר.
חזרתי הביתה, מניפה את התיק, וחושבת כמה טוב לחיות, ואיך הכל הסתדר, ואיך נהדרת החבר החדשה שלי.
אולי אטלפן לאמא שלי, תתאם עם הסבתא שלך שנוכל להישאר אצלי ולראות סרטי ילדים? או שזה אסור לך?
אסנת גלגלה עיניים.
בואי, ניקח מהסבתא שלי וופל עם ריבת חלב, היא אפתה היום.
נהיינו חברות לשנים רבות, עד שהחיים הפרידו בינינו ליבשות רחוקות.
אבל אני תמיד זוכר את הפעם ההיא.
לקפוץ מראש מגדל אל מימי הבריכה הכחולים מפחיד פעם אחת. אבל זה פחד רק פעם אחת.
לעשות דבר חדש תמיד יש פחד. מה הכי גרוע שיכול לקרות? יגידו שאני טיפש? יגידו פעם אחת. אחרת, כל יום אגיד זאת לעצמי.
מפחיד פעם אחת. או כל יום.
אתה מתגבר על הפחד פעם אחת, או שהוא חי את חייך עבורך בכל יום.
יש בחירה.
