בבית הספר שלנו למדה ילדהיתומה.
בבית הספר שלנו למדה ילדהיתומה. היא חיה עם סבתה, אישה ממש מבוגרת ומאוד דתית. בכל שבת היו שתיהן צועדות אל בית הכנסת, חולפות ליד הבית שלי, רזות ושבריריות, מטפחות לבנות כשלג על ראשן. לפי השמועות, הסבתא אסרה עליה לראות טלוויזיה, לאכול מתוקים, לצחוק בפה פתוחשלא תיכנס רוח רעהוהכריחה אותה להתרחץ במים קרים.
הילדה הייתה קורבן לכינויים ולצחוק שלנו. היא הסתכלה עלינו בעיניים אפורות, מבוגרות מידי לילד, ואמרה: “אלוהים, תרחם עליהם, הם פשוט לא יודעים מה הם עושים.” אף אחד לא ממש רצה להיות איתה חבר, חשבו עליה כמשונה. שמה היה מירב, שם שהוא באמת רק עברי.
בתקופת הילדות שלי, האוכל בשולחן בית הספר עמר היה גרוע מאוד. אך בימי שישי היו לעיתים בורקס עם תה או נקניקייה בבצק עם שוקו קטן. ופעם, מישהו דחף את מירב, היא התנפלה עלי, נתקענו בשולחן עם מגש ועליו כוסות שוקו, וכל הנוזל השוקולדי הזה נזל על שני תלמידי כיתה ח’.
נו, יופי, אמרו הבחורים הגדולים.
רוץ! אמרתי, תפסתי את מירב ביד ורצנו לכיתה שלנו.
הרגשתי כאילו רודפים אחרינו קומצה של ציידים והמון פרות משתוללות. השיעורים האחרונים היו מתמטיקה. מאחורי הדלת זכוכית עמדו שתי דמויות גבוהות. מדי פעם הדלת נפתחה, ראו שתי ראשים שמציצות, אחר כך הם התלחשו. הבנתי שמחכה לנו (כמו שכתובים אומרים): תחקיר, משפט וגזר דין.
צריך לברוח בשקט מהכיתה, אני מכירה דרך לעליית הגג, נשב שם עד שיהיה חושך ואז נרוץ הביתה.
לא, ענתה מירב, נצא כמו כל ילדה, באור, בצניעות.
אבל, מירב, הם הרי… הם…
מה? מה הם יעשו? ישפכו עלינו יוגורט? יצעקו? ירביצו לילדות בכיתה ה’? מה?
נו…
גם אם ירביצוזה פעם אחת. אם לא תלכי, תפחדי כל יום.
יצאנו מהכיתה עם כולם. כמו שצריך ילדות. בענווה. שני הבחורים עמדו צמודים לקיר.
היי, קטנות, מי איבד פה? בידו של הבחור היה הארנק שלי עם תמונת בוב הבנאי ועשרה שקלים (תשלום לבריכה ולחוג ציור).
קחי, הוא שם את הארנק ביד שלי, ואל תברחי בפעם הבאה.
הלכתי הביתה, מטלטלת את התיק וחשבתי כמה טוב לחיות. הכל הסתדר הכי טוב שיש. ואיך אני שמח שיש לי חברה חדשה כזאת.
בואי, אני אטלפן לאמא שלי, שתבקש מסבתא שלך רשות בשבילך ותצטרפי אלי לראות סרטים מצוירים. או שאסור לך?
מירב גלגלה עיניים.
בוא, ניקח מסבתא וופלים עם ריבת חלב, היא אפתה היום.
היינו חברות עוד שנים רבות, עד שהחיים פיזרו אותנו על פני יבשות שונות.
אבל תמיד אני זוכר משהו אחד.
לקפוץ מהסולם אל המים בבריכהמפחיד. אבל זה רק מפחיד פעם אחת.
לעשות משהו חדשקשה ומפחיד. מה הכי גרוע שיכול לקרות? יגידו שאני טיפש? יגידו פעם אחת. או שאני אגיד לעצמי את זה כל יום.
פחדפעם אחת. או כל יום.
אפשר לבחור: לנצח פחד פעם אחת. או לתת לו לחיות לך את החיים כל יום.
יש בחירה.
