פעם מזמן, עוד לפני שהיו רכבי יוקרה בכל פינה, נסעתי באוטובוס דחוס ברחובות ירושלים. בתוך הקרון ישבו בעיקר אנשים מבוגרים, חלקם אחזו בשקיות מהשוק, חלק החליפו כמה מילים על המחירים ועל מזג האוויר שמעבר לחלון. ליד המעבר, ישב בחור צעיר, אולי בן שמונה-עשרה, פניו עטורות זיפים קלים, ועל זרועו וצווארו צצו קעקועים. לבוש בחולצה כהה, עיניו הטרופות היו נטועות לפניו, כבוי ושקט, היה נדמה שהוא עייף עד מאוד. הוא לא החליף מילה עם אף אחד, רק הביט על הנוף המתחלף מחוץ לזגוגית.
בתחנה הבאה עלתה לאוטובוס אמא אחת עם שני ילדיה הקטנים. אחד מהילדים אחז בידה והשני עמד צמוד לאגנה. כל המושבים נתפסו ולא היה מקומות לשבת. האמא הסתכלה סביב, עיניה פגשו את פניו של הבחור ונעצו בו מבט. היא ניגשה אליו וקולה גבה בקפיצה חדה של עייפות וכעס.
בחור צעיר, תקום בבקשה. יש לי שני ילדים.
הנסיעה האטה, והלחישה הפכה לדממה. כמה נוסעים סובבו את ראשם לעבר המתרחש. הבחור הרים אליה את הראש במבט שליו, אך נשאר יושב במקומו.
אתה לא רואה? המשיכה בקולה, כעת חזק יותר יש לי שני ילדים קטנים. זה בכלל לא מזיז לך?
הנוסעים כבר התחילו להתעניין, אחדים לחשו והחליפו מבטים.
הנוער של היום, רק לעצמם דואגים והיא הגבירה את קולה שכל האוטובוס ישמע יושב בכיף שלו, בזמן שאמא עם ילדים עומדת!
הבחור ענה בשקט:
אף פעם לא דיברתי אליך לא יפה.
אז תקום, קטע אותה קולה הנסער, זה כל עניין של חינוך. גבר אמיתי לא יושב בזמן שאישה עם ילדים עומדת.
ראיתי נוסע מזדקן מהנהן בהסכמה. היא התעקשה:
קשה לך לעמוד? אתה צעיר וחזק, או שהקעקועים מפריעים לך לזוז?
את בטוחה שמקום מגיע לך רק בגלל שיש לך ילדים? שאל אותו הבחור בשקט.
ברור, ענתה במהירות אני הרי אמא. אתה ראוי יותר ממני?
היה רגע מתח כבד, והוא התרומם לאטו, אוחז במעקה.
אתה רואה? כשמבקשים יפה זה עובד, אמרה בקורת רכה בניצחון כל כך פשוט.
דווקא באותו רגע קרה מה שהשאיר את כולנו נדהמים. בדיוק כשהיא פנתה להתיישב, הבחור הרים את מכנסיו מעט. מתחת הבהיק פרוטז מתכתי באור הלבן. הדממה הייתה עמוקה יותר מרחשי האביב הראשונים. שמעתי מישהו משחרר אנחה עמוקה, אישה מבוגרת שמניחה במהירות יד לפה.
האמא החווירה. פני הניצחון שלה נמחקו ברגע אחד. היא ניסתה להוציא מילה אך נתקעה בקולה. הילדים שלה הדקו את עצמם אליה.
הבחור הוריד בשקט את המכנס, התיישב בשקט. לא אמר עוד מילה, לא הביט לאף צד, לא ניסה להוכיח או להלבין פנים. כל כולו הקרין רק תשישות ולא מעט כאב.
ברכב השתרר שקט מביך. נוסע קשיש לחש שלא שופטים אדם לפי הופעתו או גילו. עוד כמה הנהנו בדממה.
והאמא? היא כבר לא דרשה את המושב. היא עמדה בשקט, מבטה נעוץ בחלון, נראה שהבינה שלא הכול כפי שהוא נראה, ושאפשר גם בלי מילים ללמוד שיעור בצניעות ובכבוד.
