באוטובוס, אישה עם שני ילדים פתחה מופע דרמה ודרשה מהבחור הצעיר שישב לידה לפנות לה את המקום, אבל רגע אחרי זה קרה משהו שגרם לכולם להחסיר פעימה
היה אוטובוס צפוף, מלא בעיקר במבוגרים אחד מחזיק שקית ירקות, אחר מתווכח על מחירי הפירות בשוק הקרמל ומקטר על השרב. באחד המושבים ליד המעבר ישב בחור צעיר בן שמונה עשרה בערך. היו לו קעקועים על היד והצוואר, קצת זקן לא מגולח, חולצה כהה, והיה נראה כאילו סיים מרתון עייף ומותש. לא דיבר עם אף אחד, פשוט בהה החוצה.
בתחנה הבאה נכנסה לאוטובוס אישה, שתי בנות יהודיות קטנות מוצמדות אליה אחת מחזיקה לה את היד, השנייה נדבקת אליה צמוד. כמובן, כיסא פנוי אין באופק. האמא סורקת במבטה את הסביבה ונועצת עיניים בבחור. מתקרבת, פונה אליו, ובלי פילטרים או טקט:
בחורציק, תקום. יש לי שתי בנות.
האוטובוס שקט פתאום. כמה נוסעים מסובבים את הראש, מסוקרנים. הבחור מרים אליה מבט רגוע, לא זז מילימטר.
הוא רק מסתכל, לא קם.
אתה לא רואה שיש לי שתי ילדות פה? היא כבר מגבירה ווליום או שפשוט לא אכפת לך בכלל?
הנוסעים כבר לא מאזינים לרדיו כולם עוקבים בדריכות.
היום הצעירים האלה, אין להם שמץ של כבוד היא כבר פונה לאולם כולו יושב כאילו בסלון, ואני עם ילדות עומדת.
הבחור מחייך חיוך עייף ועונה בשקט:
לא דיברתי לאף אחד לא יפה.
אז תקום! היא קוטעת אותו בחצי פנים. זה חינוך בסיסי! גבר אמיתי לא יושב כשאמא עם בנות עומדת.
כמה נוסעים מהנהנים איתה. היא ממשיכה, בטוב טעם:
מה, כבד לך להתרומם? צעיר ובריא אתה, או שהקעקועים מפריעים?
את בטוחה שמגיע לך לשבת, רק כי יש לך בנות?
ברור! היא זורקת בזעף. אני אמא. ומה איתך? מגיע לך?
ברגע הזה כבר אפשר לחתוך את המתח באוויר עם סכין מהשוק.
הבחור קם לאט, נאחז במוט שלידו.
ראית? כשאתה רוצה אתה מסוגל אמרה האמא, בקול של אלופה שכבשה גול בגמר הגביע היית יכול לעשות זאת מלכתחילה.
אבל אז, במה שהשאיר את כולם באוטובוס פעורי פה, הצעיר הרים בעדינות את רגל מכנסיו וגילה מתחת רגל תותבת. המתכת נצנצה באור הפלורסנט. היה איזה ‘אוי’ שקט איפשהו מאחור, גבר אחד השפיל עיניים, סמיכה פנסיונרית סגרה את הפה ביד.
האמא חיוורה ברגע, כל הביטחון שלה נמוג לחלוטין. הסתובבה אל הבנות, רצתה אולי לומר משהו, אבל המילים ברחו לה מהראש. הבנות נאחזות בה חזק יותר.
הבחור הוריד בשקט את המכנס וחזר לשבת במקומו. לא אמר כלום, לא חיפש יחס, רק הביט שוב באוויר כמו לפני. לא כעס, רק היה עייף.
השתררה דממה מביכה ובסוף, אחד הנוסעים לחש שאסור לשפוט בן אדם לפי קעקועים וגיל. כמה הסכימו איתו בשקט.
האמא? לא ביקשה יותר לשבת. עמדה ושתקה, מביטה בנוף של תל אביב מבעד לחלון.
