באביב 1992, בעיר קטנה באזור השרון, ישב גבר מדי יום על ספסל מול תחנת הרכבת. הוא לא קיבץ נדבות. לא שוחח עם איש. רק ישב בדממה, שקית ניילון פשוטה לרגליו, ומביט במסילות באותה הבעת העדר נוכחת.
שמו היה אמיר לוי. בעבר, עוד לפני הסכמי אוסלו, עבד בתור נהג קטר אצל רכבת ישראל. אחרי השינויים והשביתות, המוסך נסגר, הרכבות התמעטו ואנשים כמותו נותרו חסרי עבודה. הוא היה בן 54, מפחית שתיקות כאלה שכבר הופכות לחלק מהגוף.
בכל בוקר היה מגיע לתחנה בשמונה בדיוק, כאילו לא עבר היום, כאילו המשמרת עומדת להתחיל. יושב עד הצהריים ושב לביתו. האנשים הכירו אותו למראה: “זה שעבד ברכבת ישראל”. אף אחד לא שאל, לא התעניין.
יום אחד, ניגש לספסל ילד בן תשע עשרה בערך. תיק גב מרופט בידו, ודף מקומט. הביט שוב ושוב בשעון. רעד, בין אם מהתרגשות, בין אם מרעב לא היה ברור.
“יש רכבת לתל אביב בקרוב?” מלמל הילד, לא מביט באמיר.
“בארבע חסר רבע,” ענה אמיר בלחש, כמעט אוטומטית.
הנער נשף ארוך. בלחש סיפר, שהתקבל לאוניברסיטת תל אביב אבל נגמר לו הכסף לכרטיס. הגיע עם מה שחסך מהמושב, וזה לא הספיק. הוא לא רצה לשוב הביתה. “הבטחתי להם שאצליח,” חשב בקול רם.
אמיר לא השיב. התרומם, לקח את שקיתו ונעלם. הנער הביט מטה, משוכנע שאין מי שמקשיב לכאב.
כעבור עשר דקות חזר אמיר. הניח משהו על הספסל תעודת עובד ותיקה מרכבת ישראל וכמה שטרות שקלים.
“אני כבר לא צריך את זה,” אמר בקול יציב. “אני הגעתי ליעד שלי. אתה עוד לא.”
הנער סירב. גמגם שזה לא בסדר, שהוא לא יכול. אמיר סימן לו ביד:
“כשתהיה אדם גדול תעזור למישהו אחר. זה הכל.”
הרכבת עזבה. איתה עזב הנער. אמיר חזר למחרת, לשבת על אותו ספסל, באותה שעה. אבל כבר לא נשאר הרבה זמן.
חודשים חלפו. בוקר אחד התיישב לידו הנער ההוא רזה יותר, עייף, אבל עם חיוך בעיניים.
“עברתי שנה ראשונה,” אמר בגאווה. “ומצאתי עבודה. באתי להחזיר לך.”
אמיר הנהן וחייך חיוך ראשון אחרי שנים.
“תשאיר אצלך,” לחש. “אל תשבור את השרשרת.”
השנים חלפו. אמיר חדל לבוא לתחנה. עשור אחר כך, הנער כבר היה לגבר עבודה מסודרת, משפחה צעירה ברקע, חיים שתמיד התעקשו להתרומם מחדש. חזר לעיר הולדתו, מונע מגעגוע. התחנה ההיא נראתה אותו דבר הספסלים, המבנים, רק האנשים השתנו.
בשעת בין ערביים עצר מול הבניין הישן, ושאל כמעט בלי להבין למה על האיש מהספסל.
“אמיר לוי?” מישהו ענה בפליאה. “היה לו תאונה, לפני שנתיים. רכב. איבד רגל. עכשיו שוכב בבית, אשתו מטפלת בו.”
מהר התכווץ לו הלב. בלי להוסיף מילה, לקח את הכתובת והלך.
אמיר שכב בחדר קטן, קומה שנייה בבניין מתפורר. המיטה צמודה לחלון. אשתו, אותה אישה שקטה שראה לפעמים בתחנה, חייכה אליו קצרות ויצאה.
“חזרת,” לחש אמיר כעבור דקה. “הכרתי אותך. נהיית אדם.”
הגוף בלה, השיער הלבין כולו, אבל עיניו נותרו מאירות, צלולות.
דיברו הרבה על רכבות, על החיים, על סתם כלום. לפתע משך אמיר בכתפיו וחייך.
“אחרי חיים שלמים על מסילות ברזל, תראה איך דווקא ארבעה גלגלים עושים סוף לסיפור. זה מזלו של בן אדם.”
צחק. צחוק קצר, ברור, כאילו גם לזה לא ייכנע.
החבר עזב עם גוש בגרון ותחושת שליחות. ימים ארוכים התרוצץ, שאל, דיבר בלי לספר דבר לאיש.
וכששב, היה אמיר לבדו, והוא דחף לאט אל החדר כיסא גלגלים חדש. במושב האחורי היה מוסתר מעטפה דחוסה בשטרות.
“מה זה?” שאל אמיר, מופתע.
“כמו שעזרת לי לעלות על הרכבת לאוניברסיטה,” אמר האיש, “ככה אני עוזר לך לנסוע עכשיו… זה מה שהיה בכוחי.”
אמיר ניסה למחוא בהתנגדות, אבל האיש לבש עקשנות:
“לא לשבור את השרשרת, זוכר מה אמרת לי? עכשיו תורי.”
אמיר שתק. רק הנהן ולחץ את ידו בחוזקה.
בעולם הזה, כל כך הרבה דברים הולכים לאיבוד אנשים, רכבות, שנים. אבל לפעמים, מחוות חוזרות. לא כחוב, אלא כהמשכיות. כל עוד לא שוברים את השרשרת של החסד, מה שנעביר הלאה עוד ישוב; אולי לא אלינו, אבל בדיוק במקום שצריך.
אם זכית או ראית מחווה שממשיכה את השרשרת הזאת ספר עליה. כולנו צריכים עוד סיפורים שמחזקים את הלב ויוצרים קשרים בינינו. לייק, תגובה או שיתוף יכולים להמשיך את השרשרת.
