אני ואשתי לקחנו לא מזמן משכנתא על דירה יפה בסביבה חדשה חדשה כל כך שהפועלים עוד עם סולם על החלון. “צריך לקדש את הבית! אף אחד עוד לא הספיק לגור פה, ואיך אפשר להתחיל חיים בלי ברכה מהשמיים?” התחילה סבתא שלי להתעקש מיד, כאילו מדובר באיזה מצווה עתיקה מירושלים של מטה. “ברור שצריך חנוכת בית, הרי אסור לסכן שמא תיפול עלינו איזה עין רעה. צריך מזל טוב, שמחה ושפע בדירה החדשה,” חיזקה אמא שלי בהתלהבות. למרות שהיססנו, לא עמדנו מול הלחץ, והחלטנו לארגן טקס חנוכת בית עם כל הפיצ’פקס.
“בלי זה פשוט אי אפשר,” קבעה סבתא שלי בטון פסקני. ביום ובשעה המדויקת, נשמעה דפיקה בדלת והמזל טוב הגיע מחופש לרב עם פנים חצי מחייכות, חצי מופתעות, פאות לחיים כסופות וזקן קצת עייף. תלויה לו על הצוואר שרשרת עבה עם מגן דוד ענק, ביד אחת קופסת תבלינים ובשנייה שקית עם ברכת ‘מזל וברכה לבית’. חילק לכל אחד מאיתנו נר, והחל לספר על חשיבות המנהג, כאילו חנוכת הבית מרחיבה את הערוץ של הברכות באולפני גבעתיים.
“ילדים מתוקים, תדליקו את הנרות ותלכו אחרי,” הכריז הרב כשאור האהבה בעיניו, ואנחנו כהרגלנו הלכנו שקטים ומנומסים אחריו. לצערנו, ברגע שאבא שלי ניסה להדליק את הנר, התגלתה משימה בלתי אפשרית: הנר השמיע קונצרט של פיצוצים קטנים, העלה עשן סורר, וסירב בעקשנות לקבל אפילו ניצוץ. ניסינו ועוד ניסינו, אפילו עם כמה קללות חסרות משמעות, אבל הנר לא שיתף פעולה.
הרב, כמו אשכנזי שמגלה שבמרק אין קניידלך, אסף במהירות את כל חפציו, דחף אותם חזרה לשקית ולחש: “תברחו מכאן, תברחו מהר בטוח מסתתר פה משהו לא טוב…” והכול בטון של שליח דואר שמבשר שפספסת את החבילה האחרונה לחג. הוא הרים את השקית וברח מהדירה עוד לפני שהספקנו לשאול מה קרה, והשאיר אותנו מתפלאים ומגרדים בראש.
“רב מוזר ונר עוד יותר משוגע,” ציינה אשתי עם חיוך עקום, ובעודה מדברת הנר האישי של הרב ירד לו לכוס והתלקח כאילו כלום.
“אולי פשוט הייתה לו אווירה לא נכונה,” ניסתה אמא שלי להרים את המצב, “לכן החנוכת בית לא תפסה.”
“מדבר יפה, אבל בסוף בורח כמו שדרן שמגלה שאין קליטה. כנראה ששם, איפה שהוא נמצא, וויי-פיי זה לא בתפריט,” חשבתי לעצמי בניסיון למצוא הומור בכל הסיפור.
“לאן כבר נברח? אנחנו כבר קשורים ללוקיישן הזה עם המשכנתא לשלושים שנה, כל החשבונות וסלקום בדרך,” הוספתי, מחייך בעל כורחי.
“טוב, אז מה עושים? נשארים ומנסים להסתדר, או שצועדים לעוד רב?” קולה של סבתא שלי החזיר אותנו למציאות, שוב עם קריצה טיפוסית של ‘אין ייאוש בעולם כלל’, כאילו היא בעצמה המרוקאית האחרונה, והכול יהיה בסדר אפילו אם צריך עוד טקס או שניים.
