“את תיקחי את המשכנתא. את חייבת לעזור! — אמרה אמא שלי. גידלנו אותך וקנינו לך דירה. — איך הפכת להיות כ…

את תקחי את המשכנתא. את חייבת לעזור! אמא שלי הכריזה בנחישות. גידלנו אותך, קנינו לך דירה.
איך נהיית כזה מישהו זר אמא מזגה תה, מתזזת בין הכיריים לשולחן במסלול הקבוע שלה. פעם בחודש את באה, וגם זה לשעתיים.
אבא ישב מול הטלוויזיה. הוריד ווליום אבל לא כיבה לגמרי. על המסך רצו שחקני מכבי חיפה, הוא “לא מתעניין”, אבל מידי פעם מציץ לראות אם הגיע גול.
אני עובדת, אמא הרמתי את הכוס בשתי ידיים, מתחממת קצת. כמעט כל יום עד תשע. עד שמגיעה, חוזרת זה כבר חצות.
כולם עובדים. מה, משפחה זה לא חשוב?
בחוץ ירד ערב. במטבח דלק רק האור מעל השולחן משאיר את השאר בצל. על השולחן חיכה בורקס כרוב אמא תמיד עושה אותו כשאני באה.
הקטע הוא עוד מילדות אני לא סובלת כרוב מבושל.
ואף פעם לא הצלחתי לשבור לה את זה.
טעים מאוד שיקרתי, לגמתי מהתה.
היא חייכה בסיפוק.
הסתדרה מולי, מניחה ידיים על השולחן ככה היא פותחת “שיחות רציניות” מאז שאני זוכרת את עצמי. גם כשהוסיפו לי את המשכנתא הראשונה. גם כששברו לי את הלב על בחור ש”לא מתאים לך”.
אתמול נועה התקשרה אמרה.
מה שלומה?
עייפה מעונות, רעש, עוד שותפות. אומרת שקשה לה ללמוד, הולכת לספריה, אבל שם לא תמיד יש מקום. לפעמים יושבת במסדרון על אדן החלון
הנהנתי. הבנתי לאן זה הולך.
אמא שלי תמיד “מכינה את הקרקע” לאט. טיפה אחרי טיפה, עד שמגיעים לעניין.
נורא קשה לי היא נאנחה. ילדה טובה, חרוצה, הכל ממנה עצמאית ואין לה תנאים.
אני יודעת כתבה לי גם.
היא השתתקה, ואז הרכינה את הראש, כאילו עומדת לחשוף סוד.
אבא ואני חשבנו לחשה היא צריכה דירה משלה. קטנה. אפילו דירת סטודיו. שתהיה לה פינה שקטה ללמוד ולישון כמו בן אדם.
חגרתי את הכוס חזק.
מה זה “דירה”?
לא משהו גדול נופפה בידה דירת סטודיו קטנה. יש אפילו בזול. משהו בסביבות מיליון שלוש מאות בערך.
נעצתי בה מבט.
ומה התוכנית שלכם?
אמא שלי הציצה לעבר אבא. הוא התאמץ להשתעל והנמיך ווליום שוב.
היינו בבנק נאנחה דברנו עם אחד, עם עוד אחת אין לנו סיכוי. גיל, הכנסה לא מאשרים.
ואז היא פלטה את מה שכבר ידעתי שתגיע:
אותך כן יאשרו. את עם משכורת טובה. כבר שש שנים משלמת. לא פספסת פעם. תתני בטחונות, יתנו לך בלי בעיה. אנחנו נעזור כל עוד נועה לא מצליחה להתייצב. אחרי זה היא תתחיל עבודה, תשלם לבד.
משהו בי התכווץ כאילו מישהו שאב את האוויר מהחדר.
“נעזור.”
בדיוק ככה הבטיחו לפני שש שנים. על אותו שולחן. מתחת לאותו נורה. עם אותו בורקס.
אמא אני בקושי מסתדרת גם עכשיו
יאללה די, יש לך דירה, עבודה. מה עוד צריכה?
יש דירה אין לי חיים לחשתי. שש שנים אני רצה כמו עכבר בתוך גלגל. כל יום עד מאוחר. לפעמים גם שישי-שבת. כדי לגמור את החודש. אני בת עשרים ושמונה, לא יוצאת אפילו לדייט או אין כוחות או אין כסף. כולן מסביבי נשואות עם ילדים אני לבד ועייפה תמיד.
אמא הביטה בי כאילו אני מגזימה.
דרמטית כמו תמיד.
איזה משכנתא שנייה, אמא אני עוד לא הרמתי ראש מהראשונה.
היא צמצמה שפתיים. התחילה ליישר את המפה, כאילו היא אשמה ולא הדברים שאמרה.
בשבילך עזרנו מכרנו את הדירה של סבתא בשביל ההון ההתחלתי. מה, אנחנו זרים?
ואז פשוט נשברתי.
אמא זו הייתה החלק שלי בירושה.
הפנים שלה השתנו.
איזה “החלק שלך”?! הכל משפחתי. השקענו בשבילך. רצנו בטאבו, בבנק!
שמתתם את הכסף שלי חמש שנים מספרים לי כמה עזרתם לי.
אבא סוף סוף הסתובב מהטלוויזיה.
המבט שלו כבד.
נו, מה את מתחילה לספור? ההורים שלך, נהיית זרה?
לא סופרת. אומרת עובדות.
הוא נתן טפיחה על השולחן. לא חזק, אבל מספיק שיהיה לי קר.
האמת, אנחנו קנינו לך דירה ואת לא עוזרת לאחות שלך. משפחה זה דם, לא זוכרת?
הרגשתי גוש בגרון, ונאלצתי להישאר קולית.
אתם לא קניתם לי דירה. המשכנתא על שמי. שמתם את החלק שלי מהירושה. שנתיים באמת עזרתם עשרת אלפים, חמש-עשרה. אחרי זה כלום. שש שנים אני משלמת לבד. ועכשיו רוצים שאקח גם שנייה.
אנחנו נשלם! אמא חזרה בסבלנות של גננת רק שתיקחי אותה.
ואותי מתי אני על הרגליים?
שתיקה.
אפילו הטלוויזיה השתתקה פרסומות. אבא שוב סובב לי גב.
אמא הסתכלה עליי כאילו הפלתי עליה ביזיון.
אני הולכת קמתי, לקחתי תיק.
חכי רגע תשבי עוד קצת ניסתה.
עייפה, אמא.
יצאתי בלי להסתובב.
הבורקס נשאר, אף אחד לא טעם.
בחדר מדרגות נשענתי אל הקיר, עצמתי עיניים.
הטלפון רטט חברה.
איפה נעלמת? קבענו!
הייתי אצל ההורים
ואיך היה?
השתהיתי רגע.
זוועה. רוצים שאקח עוד משכנתא. בשביל נועה.
מה?? את בכלל עוד משלמת את הראשונה!
בדיוק. אומרים שבגלל הדירוג שלי ייתנו לי בקלות. הם ישלמו עד שנועה תעמוד על הרגליים
תזהרי אמרה חכי חכי, על זה בדיוק נתקע דודה שלי. הבטיחו, בסוף היא נשארה לשלם.
אחזתי בטלפון.
יודעת
סיפרה איך למשפחה שלה עשו אותו תרגיל רצו “רק חתימה”, “שום סיכון” בסוף כמעט איבדו דירה.
וסיכמה:
מותר לך להגיד “לא”. זה לא אגואיזם. זה הישרדות.
ישבתי על ספסל מול הבניין. נשמתי.
פעם ראשונה הרבה זמן ישבתי בלי לזוז. עשר דקות בלי לרוץ.
בראש רצו מספרים.
המשכנתא הראשונה ככה בחודש.
עוד תשע שנים.
ואם עוד אחת עוד אחת על הראש.
אשאר עם כסף שבקושי מספיק לאוכל.
לחיות כדי לשלם.
לא לשלם כדי לחיות.
עברו שלושה ימים אמא הגיעה בלי הודעה.
בוקר. מוקדם. בדיוק כשאני בדרך לעבודה.
הבאתי לך עוגיות חייכה רוצה לדבר כמו שצריך. בלי אבא.
הכנסתי אותה.
שמתי מים.
את העוגיות השארתי סגורות.
היא התיישבה, התחילה:
לא ישנתי כל הלילה את חייבת להבין אותי. נועה קטנה, לא עומדת לבד. את חזקה, אפשר לסמוך עלייך.
הבטתי בה ואמרתי מה שלא העזתי מעולם:
אמא אני לא חזקה. פשוט אין לי ברירה.
היא נדה בידה.
יש לך הכל. דירה, עבודה. והאחות שלך כלום.
אז הוצאתי מחברת.
פתחתי בדף שחישבתי בו כל שקל.
הנה. שכר, משכנתא, חשמל, אוכל, תחבורה. נשאר כמעט כלום. אם אחלה אבוד.
היא הזיזה את המחברת, כאילו זה זבוב טורדני.
את כל היום סופרת כל שקל בחיים האמיתיים מסתדרים.
“מסתדרים” הזה הוא החיים שלי! שש שנים בלי חופש. בלי בגדים. כל החברות בחו”ל, אני עובדת בשישי ליצירת “רזרבה”.
היא התחילה להרים קול.
הבטחתי שנשלם!
גם פעם הבטחתם.
העיניים שלה נצצו.
את מאשימה אותי?!
לא. רק מעזה להגיד אמת.
היא קפצה מהכיסא.
אנחנו גידלנו אותך! לימדנו אותך! דירה סידרנו!
לא טוענת שלא. רק שאי אפשר יותר.
אמא שלי אמרה בקור:
לא יכולה או לא רוצה?
ואז, לראשונה, הסתכלתי ישר בעיניה ולא השפלתי מבט.
לא רוצה.
מילאה שתיקה.
הפנים שלה התמלאו כתמים אדומים.
ככה? אז נועה היא כבר לא אחותך. ואנחנו לא משפחה. בסדר. תזכרי.
חטפה את התיק, עפה.
הדלת נסגרה בעוצמה, קפיץ השתקף במראה.
נשארתי במטבח.
העוגיות שכבו על השולחן סגורות, מיותרות, כמו מתנה שסוחטים בה רגש.
באותו ערב כתבתי לנועה:
“מה קורה? בשבת באה אלייך. סבבה?”
ענתה מהר:
“יאללה! מחכה!”
לקחתי רכבת.
רציתי לראות בעצמי את האסון שאמא דיברה עליו.
המעונות מעונות רגילים.
צפוף, נכון.
רועש לפעמים.
אבל נקי. יש סדר.
ונועה לא נראית קורבן.
חיבקה אותי בחיוך:
למה לא כתבת שאת בדרך? הייתי מסדרת!
הסתכלתי מיטות, ארון, שולחן. על הקיר תמונות, שרשרת נורות. יש מאמץ לקבל בית.
ישבנו ודיברנו.
ואז שאלתי:
דיברת עם אמא על הדירה?
היא הסתכלה, מופתעת.
כן חשבתי שהם יממנו. לא חשבתי עלייך
לא יכולים. רוצים אותי.
הפנים שלה השתנו.
רגע את עוד משלמת משכנתא שלך
כן.
וכמה זה?
אמרתי לה.
היא פערה עיניים:
לא ידעתי אמא לא אמרה שזה כבד לך
ואז נועה שחררה אותי:
אני לא מבקשת. נשבעת. יש לי סבבה. חברות, הכרתי בחור חמוד, דווקא כיף פה. אם צריך אמצא עבודה, אסתדר לבד.
הסתכלתי עליה ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
כל השנים שכנעו אותי שהיא מסכנה, תלויה בי
אבל היא פשוט “הסיבה הנוחה”.
חזרתי הביתה ברכבת, מביטה בחלון פעם ראשונה בלי רגשות אשמה.
נועה תסתדר.
היא לא ילדה.
היא לא חסרת ישע.
ואני אני לא מממנת יותר החלטות של אחרים.
התקשרתי לאמא שלי.
הייתי אצל נועה.
ו ראית איך היא סובלת?!
אמא היא לא סובלת. טוב לה. היא לא מבקשת.
אמא פלטה “פחח”:
ילד לא יודע כלום! האופי לא נותן לה להתלונן!
ואז אמרתי ברור:
אמא אני לא לוקחת משכנתא.
הקול שלה נהיה קר, זר.
לא מאמינה להורים שלך? אנחנו נשלם!
כבר אמרתם.
גמרנו עם זה!
אני פשוט לא רוצה להיהרס.
היא התחילה לצעוק:
שאני כפויה טובה,
שאני בוגדת במשפחה,
ש”משפחה לא עוזבים”,
שיום אחד אני עוד אתחרט.
בשלב מסוים סגרה את הטלפון.
גם אבא לא ענה.
הודעות כלום.
השתררה דממה.
ונשארתי לבד.
בכיתי.
כן.
הרבה.
בכי של כאב, לא של אשמה.
כי כשאומרים לך:
“או איתנו או נגדנו”,
זו לא אהבה.
זה שליטה.
ובלילה, בחושך, הבנתי:
לפעמים להגיד “לא”
זה לא בגידה.
לפעמים “לא” זה רגע ההצלה.
כי החיים עוד ארוכים.
ואם כבר אני חיה
אז חייים. לא למלא חובות שנולדו בבית של ההורים שלי.
ומה אתכם? חובת ילד היא לשעבד את עצמו בשם ההורים או שמותר לומר “די”?