את גונבת את הבן שלי, הוא אפילו לא יכול לקנות נורה!
ביום ראשון בבוקר שכבתי מתחת לשמיכה על הספה. בן זוגי נסע לאמא שלו, להחליף לה נורה. ברור לכולם שכמובן הסיבה האמיתית לקריאה הייתה אחרת:
בני, לא שכחת שליגל חוגג היום יומולדת?
בן הזוג שלי הוא פזרן אמיתי. המשכורת שלו מחזיקה בדיוק לכמה ימים ואחר כך אלוקים גדול. מזל שהוא לפחות מעביר לי כסף לחשבונות ולמכולת. כל השאר? הכול על קונסולות משחקים וכל ציוד נלווה. אני משתדלת לא להעיר, כי נראה לי שעדיף שבן הזוג שלי יתעסק במשחקי מחשב, מאשר שישתה במקלט או יתרוצץ במועדונים בלילה. חוץ מזה, קראתי איפשהו שארבעים השנים הראשונות של הילדות זה החלק הכי קשה בחיים של כל גבר.
אני ממש לא מספרת את זה כדי שתזדהי איתי אלא רק כדי שתביני למה תמיד הכיסים של בן הזוג שלי ריקים. לי, אגב, אין דברים כאלה. אפילו מצליחה לשים קצת בצד לחיסכון. מדי פעם אני מלווה לו כסף כשיש מצב חירום. אבל אם הוא מבקש כסף לאמא שלו, לאחיינים או לאחותו נו, פה אני סוגרת את הברז.
כמובן שזכרתי שליגל יש יומולדת, לכן כבר שבוע לפני קניתי מתנה. לפני שהוא עלה לאוטו ונסע אל ההורים שלו, נתתי לו אותה והתיישבתי לראות סדרה. לא נסעתי עם החותנת והגיסה יש בינינו יחסי “כבוד מרומז” (כלומר, אנחנו לא סובלות זו את זו).
הן חושבות שאני לא אוהבת אותו פשוט כי אני לא מסכימה שישפוך עליהם כסף, או שיישאר לשמור על אחיינים. פעם אחת כן נשברתי והשארתי עליהם עין לשעה, בסוף זה נגמר כמעט חצי יום, ואיחרתי לעבודה. העזתי אפילו להראות סימני חוסר שביעות רצון ומיד קיבלתי תארים של חוצפנית ובושה למשפחה. מאז כל בקשה כזאת שולחת אותן יפה ללכת. מצד שני, לא הפריע לי שבן הזוג שלי עבד בשבילם כבייביסיטר. דווקא היה סבבה גם אני הסתדרתי עם הילדים.
עברו אולי רבע שעה מאז שהוא יצא, ופתאום כל המשפחה שלו אצלנו כולל כל האחיינים וכמובן החותנת. היא מרשה לעצמה להתהלך עם נעליים ודיבור של יעקב כהן ב-12 בלילה, ומצהירה:
החלטנו שליגל יקבל טאבלט ליומולדת, אחד שהוא בחר לבד! זה עלה אלפיים שקל. את חייבת לי אלף על החלק שלך. עכשיו, תביאי.
אולי הייתי נותנת לילד טאבלט, אך כמובן לא במחיר כזה.
כמובן שכלום לא קיבלו ממני. אחר כך אפילו בן הזוג התחיל לבוא בטענות שאני קמצנית. אז הושבתי את ליגל לידי, פתחנו מחשב ותוך חמש דקות בחרנו וקנינו לו גאדג’ט שהוא השתגע עליו.
הילד רץ בשמחה לאמא, שישבה בינתיים על המסדרון עם חיוך של מונה ליזה. גיסתי אלופה בדביקות, כל דבר שנמצא לידה נעלם אחרי זה מרחב האיודעות. כמובן שהנדיבות שלי לא הרשימה במיוחד את חותנתי, והיא קפצה:
אף אחד לא ביקש ממך, את היית צריכה להביא כסף! את חיה עם הבן שלי, והוא נראה פה כמו מסכן אפילו נורה לא קונה. תני לי מיד אלף שקל, זה כסף של הבן שלי.
ואז היא פשוט נעמדה והתחילה לחטט לי בתיק על השידה. שלחתי מבט לבן זוגי ופלטתי:
שלוש דקות ואתה מוציא פה את כולם!
בן הזוג שלי הבין את הרמז ותוך שנייה וחצי גרר החוצה את אמא שלו והמשפחה. שלוש דקות, אפילו חז”ל לא היו עוברים את זה יותר מהר.
וזהו, החלטתי שימשיך לבזבז את כל הכסף שלו על משחקים, העיקר שלא יחסוך כדי שמישהו פה בבית ינצל אותו. עדיף שישמח עם הגיימינג מאשר שישתמשו ברגשות האשמה שלו.
ועכשיו, לכי תסבירי לי למה לא התחתנתי עם יתום מראש!
