את שוב מאחרת מהעבודה? שאל בצרידות, בקנאה גלויה.
את שוב מאחרת מהעבודה? שאל עוד בטרם סגרה אחריה את הדלת הכבדה, כששלוליות מהגשם הירושלמי בוצעות עוד מסוליות המגפיים שלה. אני כבר מבין הכול.
נעמי נעמדה דוממת, ידה אוחזת בידית הדלת הקרה. הבית חנק, כבוי מריבות, ריח של בצל מטוגן וקדרות מיושנת, שאפפה את קירות הדירה, חילחלה אל הבגדים ואל הנפש. כבר שלושה שבועות שהיא מרגישה איך הריח הזה נדבק אליה. היא נשמה עמוק, שואפת שבריר אומץ, והסתובבה אל עופר.
עופר עמד במפתח המטבח, ידיו משולבות על החזה. החלוק דהוי, מתחתיו חולצה ישנה, מקומטת. פניו, שהכירה כבר עשרים שנה, נדמו לה זרות כעת, מעוותות מרחמים עצמיים ומרירות.
עופר, הרכבת קלה נתקעה… החלה להסביר, קולה עמום ועייף כאילו דיברה מתוך כרית. פקקים בצומת בגין, הגשם לא מפסיק…
נמאס! ידו נחתה ברעש על הקיר, שבריר טיח התפורר. אל תעשי ממני אידיוט, נעמי. פקקים? בשמונה בערב? ביציאה מן העיר?
הוא ניגש אליה, מאלץ אותה להידחק אל מתלה המעילים. המעיל הספוג לחץ על גבה.
התקשרתי למשרד שלך פסק צלול, מדוד. בשש בערב. השומר אמר שעזבת בארבע וחצי. איפה היית שלוש שעות?
נעמי חשה כיצד נמוך כפור כבד מתיישב בבטנה. פעם עוד ידעה לשקר דברי יום-יום, להחליק, להרגיע. אבל עכשיו השקר היה כבד ואפל, תובע תשומת לב בלתי פוסקת.
עברתי בבית המרקחת… ואז אמא הייתה צריכה תרופות… השפילה עיניים, כאילו נאבקת ברוכסן המגף. הזיז לא עלה, הידיים רעדו.
אצל אמא? עופר גיחך. התקשרתי אליה לפני חצי שעה. אמרה שלא פגשה בך השבוע.
השתיקה במסדרון פילחה את האוזניים. נעמי הזדקפה, מפנימה שאין לה דרך חזרה. היא היתה מותשת. אלוקים, כמה עייפה. כל ערב כהליכה על חבל דק, כל שיחת טלפון דקירת חרדה.
מצאת מישהו, הא? קול עופר לפתע נעשה חרישי מפחיד פי כמה. לך רומן? עובד צעיר? או ההוא שסיפרת עליו לפני חודש?
הוא התקרב מדי. מנשפו של טבק ישן נדף ממנו אחרי התקף הלב של אביו הוא הפסיק לעשן, אבל עכשיו חזר.
עופר, אין לי אף אחד. תאמין לי, בבקשה.
אמונה? תפס בכתפיה, טלטל אותה. תסתכלי על עצמך! רזית עשרה קילו. קופצת מכל רעש. סיסמה חדשה בפלאפון. עיניים בורחות. כך מתנהגת אשה שיש לה משהו להסתיר. אבל את יודעת מה הכי נורא?
הדמעות סוף-סוף צרבו בעפעפיים.
הכי נורא בלע רוק שאת אפילו לא מנסה להילחם על הבית. באה הביתה כמו לאסון. לא אכפת לך ממני, לא מהילד, לא מכלום. את כבר לא פה… מי שזה לא יהיה, נמצא במחשבות שלך.
זה לא נכון, לחשה אני אוהבת אותך. הכול בשבילנו. בשביל המשפחה.
אז בשביל המשפחה את בוגדת? ירק בבוז.
אל תעז! קולה הפתיע בעוצמתו. אל תדבר כך! אתה לא יודע כלום!
באותו רגע דלת החדר ליד חרקה. בנקב נשקפה פניו החוורות של איתמר. בנם בן התשע־עשרה, לבן, שקוע כמו רוח רפאים. עיגולים כהים תחת עיניו, שפתיים סדוקות, מבט בורח.
אמא, אבא… אל תריבו, קלע קולו אל הגבול הדק שבין שירה לבכי.
עופר סב לסונתו:
איתמר, חזור לחדר. זה עניין של מבוגרים. או שאולי גם אתה יודע איפה אמך מסתובבת כל ערב?
איתמר צמרר, הציץ באמו, וסגר אחריו את הדלת ברעש. נעל הבריח.
עופר שב ופנה אל אשתו. עיניו בערו כעת בקור חותך.
מתן לך הזדמנות אחרונה, נעמי. עכשיו. תגידי את האמת. מי הוא?
נעמי עצמה עיניה. ראתה שוב ושוב את אותה סצנה מדי לילה: כביש רטוב, פנסי רכב וגוף קטן במעיל ורוד. אלם מכה, צריחה נוראית, בכי של בנה, בשובו הביתה אותו לילה לפני שלושה שבועות.
“אמא, לא התכוונתי! היא קפצה לכביש! אמא, אל תתקשרי למשטרה! יהרסו לי הכל! אבא יחסל אותי, תעזרי!”
והיא עזרה. או שחשבה שהיא עוזרת.
אין אף אחד, עופר, אמרה בקול שקט, פקחה עיניים. אני פשוט עייפה. יש לי בעיות בעבודה, קיצוצים… פחדתי להגיד, שלא תדאג.
עופר הביט בה דקות ארוכות. נסוג לאחור בוז בגלוי.
את משקרת, פסק. את עומדת מולי ומשקרת לי בפנים. מצאתי קבלה, אתמול, בכיס המעיל שלך. קבלה ממשכן תכשיטים. משכנת את הצמיד זהב שהבאתי ליום הנישואים.
האדמה רעדה מתחת לרגליה. את הקבלה המדוברת שכחה מרוב בהלה, רצתה לגייס עוד כסף…
הכסף לאהוב? עופר צחק. עלוב? גבר תלותי? או הוא חייב כספים ואת כמו ירושלמית טובה מצילה אותו ממאסר?
זה… מלמלה לטיפול רפואי. לעובדת מהמשרד. מחלה קשה…
במשכן תכשיטים? קטע נעמי, תעופי מהבית.
מה?..
תארזי ולכי. לאמא, לחברה, לאן שתרצי. אינני רוצה לראותך הלילה. עלי לחשוב להגיש גט מיד, או לחכות שתודי בהכול.
עופר, לילה כבר… לחשה.
החוצה! קולו רעם והשאיר את הארונות רועדים.
נעמי ידעה שזה סוף הדרך. אם תישאר ירתח עד שישבור את הכול, את עצמה, או את איתמר מאחורי הקיר. והכול יתמוטט באבחת אסון.
פנתה ללא מילים, נטלה את התיק ובו מעטפה לא עם כסף אלא עם תמונות שקיבלה היום ובלי לחלוץ נעליים יצאה לחדר המדרגות.
הדלת טרקה אחריה בצליל חותך ומוחלט. נעמי נשארה לבד, אחוזה קטנה של זיכרונות וכאב. הכיס רטט. הודעה לא מעופר.
“תשלום סופי מחר. אם לא מביאים את כל הכסף, הולך למשטרה. מסרי ד”ש לבן.”
נעמי קרסה לברכיה, סוגרת את פיה בכף ידה לבל יעירו השכנים דמעותיה ניגרו חרישית.
הסופה התפרעה בחלון. בדרכה ברחובות הירושלים, מכוסה שלג, נעמי הסתבכה במחשבותיה. לא יכלה ללכת לאמא עופר מיד יברר שם; לא לחברות שאלות. ברירה אחת: קפה בתחנה המרכזית, מקום להעביר את הלילה עם תה זול.
נעמי התיישבה בשולחן דביק בפינה, הזמינה תה, וביד רועדת בדקה את המסך. בתמונה שצפה הם בטורקיה, לפני שנה בלבד. איתמר מחבק את אביו, עופר מביט בה באהבה…
איך הכול מתפורר.
נזכרה: אותו ערב, איתמר לקח את רכב אביו (“סתם סיבוב לקחת מישהי”). רישיון לא היה, רק קצת ניסיון מהיישוב. עופר היה במשמרת לילה. איתמר חזר כעבור שעה חיוור, רועד, פנס שבור ברכב.
בכה, נפל לרגליה, נשבע שהיה חשוך, שילדה קפצה מאוטובוס, שפחד וברח.
היא קיבלה החלטה מיד, יצרה גובר. היא הכירה את עופר רופא מד”א, איש עקרונות. היה מזמין משטרה בשנייה, איש חסר פשרות “כל אדם ייתן דין.”
החביאה את המכונית בחניה, אילצה את בנה לשתוק. למחרת, מצאה את האיש. את אב הילדה.
דויד.
הגיעה אליו דירת עמידר צפופה, ריח חמיצות ויגון. ישב עם בקבוק ערק, מתבונן בתמונת בתו.
לא הצליחה לשקר זמן רב. הודתה זה היה בנה. הוא צעיר, טיפש, מוכנה לשלם הכול, העיקר שלא ייגזר בגינו גזר דין מאסר.
דויד לא צעק, לא קילל. רק נקב סכום ענק, עצום. “לפיצוי, וגם כדי לעזוב ולשכוח מהעיר.” ועוד דרש לתת לאיתמר לייסר את עצמו. שכל המשפחה תחיה בחרדה עד שישולם הכול.
וכך היא יושבת כעת בבית קפה, אחרי שמכרה את הצמיד, את המעיל, לקחה הלוואות, והיא יודעת שלא הגיעה לסוף הדרך.
בבוקר לא הלכה לעבודה; שיקרה למחלה. נותר היה להתמודד ולמצוא עוד שמונים אלף שקלים.
יום שלם התרוצצה. הלוואות מיידיות. משכנה לפטופ בחנות. לוותה מחברתה מהשירות סיפרה על ניתוח דחוף.
עד חמש אספה את הסכום חבילת שטרות שונה בקופסה חומה.
ניסתה להתקשר לעופר לא ענה. כתבה לאיתמר: “יהיה בסדר. תחזיק מעמד. אבא לא יידע כלום.” לא ענה.
נעמי יצאה לכתובת המוכרת. בניין ישן כמעט ביציאה מירושלים. חשוך, קירות מתקלפים.
טיפסה לקומה השלישית. הדלת פתוחה דויד חיכה לה.
בדירה כאוס מוחלט. בגדים ארוזים, בקבוק שתוי חצי. דויד נראה גרוע מבעבר לא מגולח, אדום עיניים, ידיים רועדות.
הבאת? שאל בקצרה.
כן, הניחה את המעטפה. הכול כאן. אנחנו גומרים כאן. אתה לא מוסר שום דבר למשטרה אתה עוזב.
דויד שקל המעטפה. גיחך.
את חושבת שמעטפה סוגרת לי את הבור בלב?
אני לא חושבת מאום, אמרה חרישית. רק רוצה להציל את בני. כך הבטחת.
הבטחתי… השליך את המעטפה על השולחן. ואני משנה.
נעמי קפאה.
מה זאת אומרת?
זה לא מספיק, קם לעברה, ריח אלכוהול. ראיתי את בעלך אתמול. רכב חדש. נראה מבוסס. ואת, מביאה לי פה שקלים ממוכן תכשיטים.
אתה לא מבין, הוא לא יודע כלום! הרכב זה כל מה שיש לנו… חיים ממשכורת!
שיידע! דויד התפרץ. שיידע מי הבן שגידל! הילדה שלי שוכבת באדמה, ואתם חיים והילד אוכל מרק חם?!
בבקשה… התחננה. תן לי עוד זמן! אמכור את הרכב, אסתדר, רק תן…
אין זמן! חפן בידה. מתקשרת עכשיו לבעל, אומרת לו להביא עוד מאתיים אלף, או אני ניגש לשוטר!
באותו רגע צעדים כבדים נשמעו במסדרון. הדלת, שנשארה פתוחה נפתחה לרווחה.
עופר עמד בכניסה, חיוור כסיד, פלאפון ביד על המסך ממתינה מפת מיקום.
ידעתי, שפשף בקול רועד “איתורן” עדיין בסלקום. שכחת, טיפשה.
הביט לעבר דויד, ואז במעטפה.
נו? שאל אז… בכמה מוכרת את האישה שלי ללילה אחד?
נעמי השתחררה מאחיזתו.
עופר, זה לא מה שאתה חושב…
שקט! צעק עליה. ראיתי לאן נכנסת. לבניין הזה. אל זה… מדד את דויד בעיניו במיאוס אלוקים, נעמי. חשבתי לפחות שיש לך טעם. חשבתי שמדובר בקולגה, בבוס. אבל זה…
דויד נשף פתאום בצחוק פראי. צורח וצרוד.
מאהב? השתחל. אתה חושב שאני המאהב שלה?
סתום! צרחה עליו, רצה לסתום את פיו. לא! עופר, לך מכאן, אסביר הכול בבית!
עופר הדף אותה.
לא, סינן. עכשיו תקשיב לי. אם כבר אני כאן.
דויד ניגב שפתיים והביט בעופר ברחמים שבורים.
אתה כל כך עיוור? או סתם טיפש? אשתך לא איתי. היא קונה את השקט שלך.
מה? קימט עופר גבותיו.
היא קונה שקט בשבילך דויד שלף צילום עם סרט שחור, דחף לו מול הפנים. זה מוכר?
עופר אוטומטית לוקח, מביט, עיניו מתפשטות.
זו… גמגם זו הילדה מהחדשות, בתאונת דרכים בפסגת זאב. שלושה שבועות. הפוגע ברח.
בינגו, חייך דויד בזדון. ועכשיו תשאל את אותה צדקנית מי נהג? ולמי שייכת המכונית?
השתררה דממה כבדה כאבנים. עופר, בחיוורון מזועזע, סב לנעמי, פחד על פניו שהפך את חקירות הקנאה לבדיחה עלובה.
נעמי? לחש. המכונית היתה בחנייה. אמרת שאין מצבר…
נעמי קרסה על ברכיה.
תסלח לי… יללה. זה איתמר. לקח מפתחות… בטעות… עופר, זה הבן שלנו!
עופר לא הרים קול, לא נע. רק נשאר מולה, רואה אותה מתמוטטת לרגלי זר, ואת הזר הזה, ממורמר וזועם, בהתרסה.
עופר החוויר עוד. רופא, רואה מוות יום־יום, והנה המוות שוכן בביתו הוא נראה פתאום מוכר ונורא.
איתמר? שאל בקול מת.
הוא לא הרג צעקה נעמי זה היה מקרה! תאונה!
הוא ברח, קטע אותה דויד השאיר אותה למות. אם היה עוצר, מזעיק עזרה אולי היתה חיה.
עופר נעזר בידו על המשקוף.
ואת ידעת? פנה לנעמי בעיניים של אבן. שלושה שבועות?
שמרתי עליו! בכתה הוא הבן שלנו! היו כולאים אותו! הוא היה קורס בכלא! רק רציתי לשלם, שיירגע הכול…
לשלם?… התרומם לעבר המעטפה. חיים של ילדה בשמונים אלף? או מאה?
נתתי כל מה שיכולתי מלמל דויד רציתי שתסבלו. לא מספיק לי כסף. רוצה לראות אותו יושב.
עופר ניגש אל השולחן, לקח המעטפה, שקל אותה ואז השליכה לדויד בפנים. השטרות התעופפו על רצפת המטבח.
קח את דמי הילדה, לחש. מצפון אי אפשר לקנות.
הסתובב אל נעמי. הרים אותה ביד חזקה.
קומי. חזרנו הביתה.
עופר, בבקשה… התחננה.
שתקי, סינן עד שנגיע הביתה. אחרת, איני אחראי.
הם ירדו יחד במדרגות, דויד נועץ בהם מבט קר.
הדרך חזרה עברה בדממה מוחלטת. עופר נהג באגרסיביות, רגל כבדה, מבט אטום. נעמי הצטנפה בפינתה, רועדת.
בבית, איתמר ישב ליד השולחן במטבח, כוס תה מונחת קפואה בידו. ראה את פני אביו, קם בבהלה.
אבא?… אמא?… השלמתם?
עופר ניגש אליו. איתמר גבוה ממנו, אבל כעת דמה לילדון מפוחד.
תתלבש, אמר בשקט.
לאן? איתמר העיף עיניים אל נעמי. היא עמדה, בוכה חרישית.
למשטרה, ענה עופר בנימה עניינית.
איתמר כמעט נפל.
אבא, לא! אמא כבר סידרה… אבא…
אמא סידרה? עופר רטן. אמא קנתה לך כרטיס לגיהנום. שלושה שבועות חיית עם הידיעה שאתה פוגע, ועדיין אכלת, ישנת, שיחקת?
אני לא ישן! התפרץ איתמר בבכי. כל לילה אני רואה אותה! אבא, פחדתי!
פחדת? חטף את בנו ודחף אותו. ומה איתה? ומה אבא שלה? לא פחדו?
עופר, מספיק! מיהרה intervening נעמי.
הוא לא ילד! צעק מבוגר, עשה פשע, וברח! ואת… הביט בה בכאב. את בגדת בי. לא בגלל רומן, אלא שעשית ממני שוטה. את חשבת שאין בי כוחות לעמוד באמת. ששלמות הבית שווה מאה אלף.
פחדתי שתיקח אותו! השיבה בזעם.
הייתי הולך איתו הודה. היינו שוכרים עו”ד, נלחמים על עונש קל, משלמים פיצוי אמיתי, מביטים בעיניים. ועכשיו? עכשיו אנחנו משפחת פחדנים.
איתמר קרס בעצב, ממרר בבכי.
עופר כרע לידו.
איתמר, תביט בי.
איתמר מחה עיניו.
אם לא נלך עכשיו לחש לעולם לא תהיה לאדם. הפחד יכלה אותך. אתה רוצה לחיות במרדף? לפחד מכול צל?
איתמר נענע לא.
אני לא יכול יותר, אבא. באמת לא.
קום אם כן. אני איתך. לא עוזב. אבל תצטרך לשלם.
קם אט אט. מחה את הדמעות. במבטו השתקפה נחישות שקטה.
בוא.
עופר הנהן, פנה לנעמי.
את, הישארי.
אני איתכם! תפסה מעילה.
לא, עצרה תנועתו. עשית מספיק. את ניסית לקנות לו נפש. לי תני לנסות להציל אותה.
עופר, תסלח לי? שאלה בלחש, מתכווצת.
הביט בה ארוכות כמו מצלם אותה.
בגידה הייתי סולח. אישה לב חלש לפעמים. אבל שצפית בי משתגע שלושה שבועות ולא אמרת. שראית אותי סובל, ועדיין שיקרתי למענך… בזה לא אוכל להמשיך.
פתח הדלת, סלל דרך לבן.
איני יודע איך נמשיך. אם אצליח לחלוק איתך מיטה, לדעת לאן את יכולה להגיע.
הדלת נטרקה.
נעמי נותרה לבד. השקט, רעשצ, רועם פצע כה עמוק. בין האריחים במסדרון נפלה קבלה מהמשכן.
נעמי ניגשה לחלון. שם, בפינה לחה, בחסות פנס, שני גברים אחד רחב, אחד דק כפוף צעדו בשלג למכונית. לא נגעו, רק הלכו, יחד.
הצמידה מצח לזגוגית הקפואה. האמת עלתה, וחזקה פי מאה מכל מה שעופר חשש ממנו. לא רק שהרסה את העבר מחקה את העתיד. אבל שם, במרחק, אבא ובן הולכים לנסות להציל לעצמם זכות ליושרה.
נעמי צנחה אל הרצפה ופרצה בבכי לראשונה מזה שבועות, דמעות קשות של הכרה שאי אפשר עוד לתקן. המשפט עתיד להיות ארוך. העונש יכאב. אך הכרעת הדין האמיתית יצאה כבר, כאן, במסדרון הזה והערעור כבר איננו.
