לפני שנים רבות, הייתי בחופשת לידה במשך ארבע שנים רצופות. יצא שכמעט ואין פערים גדולים בין ילדיי, כך שמלאכת האם הייתה חלק עיקרי מחיי בתקופה ההיא. יונתן, בעלי, עבד בשתי עבודות כדי שנוכל להחזיק דירה משלנו, וביחד הצלחנו להסתדר, גם אם לא היה המון מעבר.
“מה השגת עד גיל עשרים וחמש? הייתי מצפה שתהיי עם קריירה מצליחה, כמו נטע שלי,” נהגה חמתי, רות, לומר לי.
גיסתי, שירה, לא מיהרה להתחתן. היו לה שאיפות גדולות – יופי נעוריה והחופש שלה היו מעל הכל. היא לא חשבה לוותר על חייה הצעירים לטובת ילדים ומשפחה. זו בחירתה, ואילו אני בחרתי אחרת כבר לפני חמש שנים. דרך אגב, הקריירה שלה לא בדיוק המריאה היא בעיקר קינאה בסביבה וריכלה בלי סוף.
שירה לא בזבזה זמן טיילה, יצאה לנופשים, נהנתה מחיים נטולי דאגות. ולפני חודש הגיעה אליי בריצה, בבקשה דחופה: הממונה עליה במקום העבודה נכנסה לחופשת לידה, והם חיפשו מחליפה. מי שתכתוב את הפרויקט הכי טוב תקבל תפקיד ניהולי. שירה כלל לא הצטיינה בעבודה מול מחשבים, ולא יכלה להתמודד עם המשימה לבדה.
גם רות, חמתי, החלה ללחוץ עליי. לא הבנתי איך מצפים ממני לעבוד על פרויקט כזה ולגדל את הילדים יחד. רות הבטיחה לי שהיא תיקח על עצמה את כל מטלות הבית כדי שאוכל לעזור לשירה. נעניתי לבקשתה.
אבל כבר ביום שאחרי, רות התקשרה ואמרה, “אני לא יכולה לקחת את הילדים, אני נוסעת לקריית שמונה לקטוף זיתים ולבשל ריבות תסתדרי בלעדיי.”
שירה אפילו לא טרחה לבוא לסייע. ניסיתי לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה, אך העייפות הכריעה אותי. מאוד רציתי לעזור, אך אף אחד לא טרח אפילו פעם אחת לשמור על הילדים שלי, ולי לא הייתה דקה לעצמי.
“למה זה לא מוכן? הרי הבטחת!” פרצה שירה בצעקות.
“את ואת אמא שלך הבטחתן לשמור על הילדים שלי, אני לא יכולה להספיק הכל בלעדיכן,” עניתי לה מבעד לדמעות.
שירה התפרצה בזעם וטענה שתעשה הכל בעצמה כמובן, היא לא עשתה דבר, כי העצלות גברה עליה, ולכן לא זכתה במשרה הנחשקת.
“איזה נוראית את, עשית מלכודת לבית שלי! את פשוט מקנאה!” רות הטיחה בי.
לא היה לי צורך להצטדק. הייתי שקטה, כי יונתן, בעלי, הבין הכל. הוא ביקש ממני שלא אתקשר יותר עם שירה. מעכשיו, שתתמודד בעצמה בסוף, החופש והעצמאות שלה הם כל מה שהיא רצתה.
