“את רצית את שניהם? קחי, ותגזלי לשניהם. אני גמרתי, אני הולך!” — אמר לה בעלה מבלי להביט לאחור. הדלת נסגרה בשקט, אבל הצליל שלה נחרט בליבה של עלינה כמו הד שאינו נעלם. לא הייתה טריקת דלת. לא הייתה דרמה. רק יציאה קרה, סופית. בוגדן לא חזר. לא במבט, לא בלב. חודשים קודם, חייה נשברו מול בדיקת הריון עם שני פסים… ואולטרסאונד עם שתי לבבות פועמים. תאומים—פלא כפול. בשבילה, התרגשות מהולה בדמעות, פחד ואושר שלמלים קטנות מלהכיל. בשבילו, בעיה. “אין לנו איך, עלינה… בקושי סוחבים את עצמנו. אין לנו לילד אחד, אז לשניים?” אמר מבלי להסתכל לה בעיניים. מילותיו הכאיבו יותר ממה שתודה אי פעם, אבל הכאב האמיתי בא כשהציע לוותר—לוותר עליהם. על שתי נשמות שכבר הפכו אותה לאמא. באותו לילה, עמדה מול המראה, ידיה על בטן שטוחה—וחשה חיבור עמוק. איך אפשר לוותר? איך לחיות בידיעה שנכנעה לפחד במקום לאהבה? “כשיש אוכל לאחד, יהיה גם לשני,” אמרה פעם, קולה רועד אך נחוש. שמרה על ההריון. נשאה את הילדים בגאווה, גם כשהוא התרחק. קיוותה שכשיחזיק אותם, משהו בו ישתנה—והשינוי הגיע, אבל הפוך. אחרי הלידה, העייפות גברה, החסר הורגש, והוא—נעלם לגמרי. טענותיו הפכו שתקות, השתקות—לקירות. עד יום אחד. “את רצית את שניהם? קחי וגדלי אותם. אני הולך!” וזהו. בלי הסבר, בלי חרטה. עלינה נשארה בפתח, שני תינוקות ישנים בלול, ידיה רועדות וליבה נשבר… אבל לא נופל. היו ימים קשים. לילות ללא שינה. בכי שקט, כדי לא להפחיד אותם. ובבקרים? ארבע עיניים קטנות הביטו בה כאילו הייתה כל עולמם. חיוכים קטנים, שעשו לה כוח. למדה להיות אמא, אבא, תמיכה ונחמה. גילתה שהיא חזקה יותר ממה שחשבה. שאהבה אמיתית לא עוזבת כשהקשה. השנים עברו, ועלינה נולדה מחדש. לא כי החיים הפכו לקלים, אלא כי היא הפכה לכוח. עבדה, נאבקה, גידלה שני ילדים טובים ואהובים מעבר לכל חוסר. ויום אחד, רואה את התאומים צוחקים בשמש, מבינה: לא ננטשה. שוחררה. ועכשיו שתי לבבות אוהבות אותה, לא אחת בלבד. כי לפעמים, האושר מגיע לא עם מי שמבטיח, אלא עם מי שנשאר. והיא נשארה. בשבילם. ובשביל עצמה. ❤️ השאירו ❤️ בתגובות לכל האמהות שמגדלות לבד, שלא ויתרו גם כשהשאירו אותן מאחור. כל לב הוא חיבוק.

לאחר שנטשה את התאומים שלה בלידה, האם חזרה אחרי עשרים שנה… אבל לא הייתה מוכנה לאמת. בלילה שבו נולדו התאומים, עולמו התפצל לשניים. לא הבכי שלהם הרתיע אותו, אלא השתיקה שלה – שתיקה כבדה, מעיקה, מלאה חללים. האם שלהם הביטה בהם מרחוק, בעיניים כבויות, כאילו היו שני זרים שהגיעו מחיים שכבר אינם שלה. — אני לא יכולה… היא לחשה. אני לא יכולה להיות אמא. העזיבה לא לוותה בצעקות. לא היו טענות. רק חתימה, דלת שנסגרה וריק שלא התמלא לעולם. אמרה שהיא קטנה מדי לאחריות כה גדולה, שהפחד חונק אותה, שאין לה אוויר. והיא עזבה… והשאירה מאחור שני תינוקות רכים וגבר שלא ידע כלום על איך להיות אבא יחיד. בחודשים הראשונים, אביהם כמעט ולא שכב לישון. הוא למד להחליף חיתולים בידיים רועדות, לחמם בקבוק בלילה, לשיר חרישית כדי להרגיע בכי. לא היו לו מדריכים, לא היה לו עזרה – רק אהבה. אהבה שגדלה איתם. היה להם גם אמא וגם אבא. היה להם חיבוק, מגן, תשובה. היה שם בכל מילה ראשונה, בכל צעד קטן, באכזבות הראשונות. היה שם כשחלו, כשהתגעגעו למשהו שאי אפשר לכנות. מעולם לא דיבר עליה רעות. מעולם. אמר רק: — לפעמים אנשים עוזבים כי הם לא יודעים להישאר. הם גדלו להיות חזקים, מאוחדים. שני תאומים שידעו שהעולם אינו הוגן, אבל גם שאהבה אמיתית לא נוטשת. אחרי יותר מ-20 שנה, אחר צהריים אחד, נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה היא. עייפה יותר. שברירית. עם קמטים וצער בעיניים. אמרה שהיא רוצה להכיר אותם. שחשבה עליהם כל יום. שהיא מתחרטת. שהיא הייתה צעירה ומפוחדת. האבא עמד בפתח, זרועותיו פרושות אך לבו מהסס. לא היה לו קשה – אלא להם. התאומים הקשיבו בדממה. הביטו בה כמו בסיפור שמספרים מאוחר מדי. לא הייתה שנאה בעיניים. לא נקמה. רק שקט בוגר, כואב. — יש לנו כבר אמא, לחש אחד מהם. — קוראים לה הקרבה. ולפעמים היא לובשת את השם “אבא”, השלים השני. הם לא ניסו להחזיר דבר שמעולם לא היה. כי לא היו חסרי אהבה – גדלו נאהבים. שלמים. ואז היא אולי הבינה, בפעם הראשונה, שיש הליכות שכבר לא חוזרות. ושאין זו האם שיולדת – אלא מי שנשאר. אבא שנשאר שווה אלף הבטחות. 👇 ספרו לנו בתגובות: מהו עבורכם “הורה אמיתי”? 🔁 שתפו לכל מי שגדל רק עם אחד, אבל עם הכל.

אחרי שהיא עזבה את התאומות שלה מיד אחרי הלידה, האמא

00

רצית את שניהם? עכשיו קחי ותגדלי את שניהם – אני גמרתי, הולך! אמר לה בעלה מבלי להסתכל לאחור הדלת נסגרה לאט, אך הצליל שלה נשאר בליבה של אלינה כמו הד שחורק עמוק בפנים. לא הייתה טריקה, לא היה ריב – רק עזיבה קרה, סופית. בוגדן לא חזר – לא במבט, לא בלב. חודשים קודם לכן, חייה של אלינה נשברו בשקט, מול בדיקת הריון חיובית ואולטרסאונד שהראה שני לבבות פועמים – תאומים, נס כפול. בשביל אלינה זה היה רגש שעירב דמעות, פחד ואושר שלא ניתן לתאר. בשביל בוגדן – רק בעיה. “אנחנו בקושי מסתדרים עם עצמנו, אין לנו למי לפרנס, בטח לא לשניים”, אמר בלי להסתכל לה בעיניים. המילים כאבו לה יותר משאי פעם תרצה להודות, אבל הכי כאב כשהוא ביקש לוותר, עליהם – על החיים שגרמו לה כבר להרגיש אמא. באותו לילה עמדה שעות מול המראה, אוחזת בבטן שעדיין שטוחה ומרגישה קשר שקט ועמוק. איך תוותר? איך תחיה בידיעה שבחרה בפחד במקום באהבה? “איפה שאחד אוכל, גם השני יוכל,” אמרה יום אחד, קולה רועד אבל בהחלטה שאין לה דרך חזרה. שמרה על ההריון. נשאה את ילדיה בכבוד, גם כשבוגדן הלך והתרחק, נעשה זר וקשוח. קיוותה שכשהיא תחזיק אותם בידיים – משהו בו ישתנה. אבל השינוי הגיע הפוך. אחרי הלידה, העייפות הצטברה, המחסור הורגש יותר ובוגדן נעלם לחלוטין. תלונותיו הפכו להאשמות, ההאשמות נהיו שתיקות, השתיקות – חומות. עד שיום אחד זה קרה. “רצית את שניהם? עכשיו קחי ותגדלי את שניהם. אני הולך!” זהו. בלי הסברים. בלי חרטה. אלינה נשארה בפתח, עם שני תינוקות ישנים בעריסות, ידיים רועדות ולב נשבר… אך לא נשבר לגמרי. היו ימים קשים, לילות ללא שינה, רגעים בהם בכתה בלחש כדי לא להבהיל אותם. והיו גם בקרים שבהם ארבע עיניים קטנות הביטו בה כאילו הייתה כל עולמם. החיוכים הקטנים הספיקו להמשיך. היא למדה להיות אמא, אבא, משענת ונחמה. למדה שהיא חזקה הרבה יותר ממה שחשבה. שהאהבה האמיתית לא נוטשת כשקשה. השנים עברו – ואלינה נולדה מחדש. לא כי החיים הפכו קלים יותר, אלא כי היא הפכה חזקה יותר. היא עבדה, נאבקה, גידלה שני ילדים יפים וטובים, שתמיד ידעו שהם אהובים הכי בעולם למרות כל מחסור. ויום אחד, כשראתה את התאומים צוחקים באור השמש, אלינה הבינה: היא לא ננטשה – היא שוחררה. ומעבר לכך, יש לה שתי לבבות שאוהבים אותה, לא רק אחד. כי לפעמים, האושר לא בא עם מי שמבטיח – אלא עם מי שנשאר. והיא נשארה. בשבילם – ובשבילה. ❤️ השאירו ❤️ בתגובות לכל האמהות שמגדלות לבד, לכל הנשים שלא ויתרו גם כשהיו לבד מאחור. כל לב הוא חיבוק.

רצית את שניהם? עכשיו תיקחי ותגדלי את שניהם לבד.

00

Los montones de nieve del destino Marcos, un abogado madrileño de treinta y cinco años, detestaba la Nochevieja. Para él no era una fiesta, sino una auténtica maratón. El estrés, la búsqueda del “regalo perfecto” para compañeros a los que apenas soportaba, y, por supuesto, la temida cena de empresa. Ese año, su bufete decidió hacer gala de grandiosidad y alquiló todo un club de campo a las afueras de Madrid. Marcos conducía su impecable coche negro, escuchando un pódcast sobre fiscalidad, repasando mentalmente su plan: aparecer una hora, brindar con champán, comentar algo educado con el jefe y escabullirse de vuelta a casa sin que nadie lo notara. Cuando llegó, el club ya era un hervidero. Por todas partes, gente con ropa llamativa reía a carcajadas, intentando contagiar “buen rollo”. Marcos se hizo con su copa, se apoyó en la pared como un centinela y observó aquella noria de alegría forzada. Se sentía un extraterrestre abandonado en un planeta donde el primer mandamiento era ser feliz por decreto. *** Entonces la vio. La desconocida no era la más deslumbrante ni la más ruidosa. De pie junto a la ventana, algo apartada, contemplaba la nevada. Vestía un sencillo vestido azul marino y sujetaba un vaso de zumo. No parecía ni triste ni sola, más bien absorta en sí misma. Marcos pensó que ella aparentaba justo lo que él sentía. — Mala noche para volver a casa —comentó, acercándose. Ella se giró y le sonrió de verdad, no como los demás, que fingían. — Pero, ¿has visto qué bonito? —respondió, señalando el exterior—. Cuando Madrid se cubre de nieve, parece que los problemas se quedan enterrados bajo ella. Marcos se sorprendió. No esperaba esa respuesta. — Soy Marcos —se presentó. — Elena —le estrechó la mano—, de contabilidad. Creo que coincidimos un par de veces en el ascensor. Guardaron silencio. Un silencio cómodo. La nevada arreció. Por megafonía anunciaron que las carreteras estaban cortadas; todos tendrían que pasar la noche allí. En el salón, un suspiro colectivo de decepción y pánico recorrió la sala. Marcos maldijo para sí. Su plan se desmoronaba. — Bueno, abogado, ¿preparado para dormir en un catre? —le preguntó Elena con sorna. — Mi profesión no me preparó para esto —bromeó él—. ¿Y tú? — Yo siempre vengo con un buen cargador y un libro: lista para cualquier catástrofe —sonrió ella. Esa noche, desprovistos de planes y máscaras, por fin hablaron de verdad. Supieron que Elena adoraba el cine clásico en blanco y negro, y Marcos no soportaba ese género, pero accedió a ver una película si le explicaba el encanto. Supieron que Marcos soñaba con dejarlo todo y montar una pequeña cafetería, y Elena pintaba acuarela en secreto sin enseñar nunca sus cuadros. En un rincón, ajenos al ruido, compartían té caliente de un termo que ella, previsora, había traído. Ella habló de su gato, que cazaba copos en la ventana; él, de su abuela, que le enseñó a hacer tarta de miel. Cuando el reloj marcó la medianoche, no gritaron “¡Feliz Año!”. Simplemente se miraron. — Feliz Año Nuevo, Marcos —susurró Elena. — Feliz Año, Elena —respondió él. Aquella noche no durmieron en habitaciones de lujo, sino en una salita con sendos catres improvisados. Juntos. Se quedaron charlando en voz baja hasta el amanecer, cuando la tormenta empezó a amainar. A la mañana siguiente, ya despejadas las calles, salieron al exterior. El mundo era blanco, limpio, silencioso. El sol deslumbraba al reflejarse en los montones de nieve. — ¿Ahora qué harás? —preguntó Marcos. — Tomaré el bus, a casa. — Podría llevarte en coche… Elena le lanzó una sonrisa traviesa. — ¿Y si te digo que me gusta este mundo callado, helado, y prefiero ir andando hasta la parada? Marcos entendió. Aquella noche no fue una casualidad. Era el principio de algo nuevo, algo real. — Entonces te acompaño —afirmó decidido. Y salieron a caminar sobre la nieve virgen, los dos juntos, el primer día del año, dejando huellas hacia un futuro incierto, pero lleno de luz. Así quiero creerlo…

Montículos del destino Hace ya muchos años, Álvaro

00

החמות אנה פטרובנה ישבה במטבח ובהתה בחלב הרותח על הכיריים — כבר שלוש פעמים שכחה לערבב בזמן, ושוב קצף ברח והיא נאלצה לנגב בעצבים. ברגעים כאלה הידיעה הייתה ברורה: זה בכלל לא קשור לחלב. מאז שנולד הנכד השני, הכול במשפחה התערער. הבת מותשת, שותקת ומאבדת משקל; החתן חוזר מאוחר, אוכל בשקט, לפעמים נעלם מיד לחדר. אנה רואה את זה וחושבת: איך אפשר להשאיר אישה לבד? בהתחלה ניסתה לדבר בעדינות, אחר כך החריפה — פעם עם הבת, אחר כך עם החתן. ואז קלטה: כל מילה שלה רק מקשה, לא מקלה. הבת מגינה על בעלה, החתן מתכנס בעצמו, והיא חוזרת הביתה עם תחושת אשמה. באותו יום הלכה לרב — לא בשביל עצה, סתם כי לא היה לאן ללכת עם התחושה הזאת. “כנראה אני גרועה,” אמרה בלי להישיר מבט, “הכול עושה לא נכון.” הרב הביט בה בעדינות: “למה את חושבת ככה?” אנה משכה בכתפיים. “רציתי לעזור, ובסוף אני רק מעצבנת אותם.” “את לא רעה, את פשוט עייפה ומלאה דאגות.” היא נאנחה. זה הרגיש נכון. “אני פוחדת על הבת שלי,” הודתה, “אחרי הלידה היא השתנתה כל כך. והוא… כאילו לא שם לב בכלל.” “את שמה לב למה שהוא כן עושה?” שאל ברוגע. אנה נזכרה: בשקט שוטף כלים בלילה, דוחף עגלה עייף בסוף השבוע, משתדל בדרכו. “כן… הוא עושה, אבל לא כמו שצריך.” “ומה זה ‘נכון’?” שאל. היא רצתה לענות מיד — אבל הבינה שבעצם לא יודעת. בראש רק: יותר, מהר, קשוב — אבל מה בדיוק? “אני רק רוצה שיהיה לה יותר קל,” מלמלה. “זה תגידי — לעצמך, לא לו.” אמר. “באיזה מובן?” שאלה. “את לא נלחמת עבור הבת שלך, את נלחמת נגד החתן שלה. ומלחמה מתישה את כולם. גם אותך.” אנה שתקה ארוכות. “ומה לעשות? להעמיד פנים שהכול בסדר?” “לא. פשוט תעשי את מה שעוזר. מעשים, לא מילים — לא נגד, אלא בשביל.” בדרך הביתה הפנימה — איך בילדותה של הבת, לא עטפה אותה בנזיפות, פשוט ישבה לידה כשהיא בכתה. למה היום זה אחרת? למחרת הופיעה בלי להודיע, עם סיר מרק. הבת הופתעה, החתן מובך. “רק באתי לעזור,” אמרה בשקט. שמרה על הילדים בזמן שהבת נחה, הלכה בלי לומר שקל או קשה להם או איך נכון לחיות. שבוע אחרי חזרה שוב — ושוב. עדיין ראתה פגמים בחתן, אבל הבחינה גם בדברים אחרים: איך הוא מחזיק בזהירות את הילד, עוטף את הבת בפליז בערב, חושב שאף אחד לא רואה. באחד הימים אזרה אומץ ושאלה אותו במטבח: “קשה לך עכשיו?” הוא הופתע, כאילו אף פעם לא שאלו. “קשה,” ענה אחרי שתיקה. “מאוד.” וזהו. אבל משהו חד התפוגג באוויר. הבינה: חיכתה שיהיה מישהו אחר — הייתה צריכה להתחיל מעצמה. הפסיקה לדבר עליו עם הבת. כשזו התלוננה, רק הקשיבה. לפעמים הגיעה לקחת את הילדים, לפעמים התקשרה ושאלה לשלומו. זה לא היה קל — הרבה יותר קל היה לכעוס. אבל לאט לאט נהיה בבית שקט יותר. לא מושלם, לא טוב יותר — שקט. בלי מתח אינסופי. יום אחד אמרה לה הבת: “אמא, תודה שאת איתנו — לא נגדנו.” אנה חשבה על המשפט הזה ימים רבים. הבינה דבר פשוט: פיוס זה לא להודות באשמה, אלא להפסיק להילחם. עדיין רצתה שהחתן יהיה קשוב יותר — הרצון נשאר. אבל לצידו הגיע דבר חשוב יותר: שבבית שלהם ישרור שקט. וכל פעם שהתרוממה בה הכעס או הרצון להעיר, שאלה את עצמה: אני רוצה להיות צודקת — או רוצה שיהיה להם קל יותר? והתשובה כיוונה את הדרך.

שרה לביא יושבת במטבח שלה ובוהה בחלב שמבעבע בשקט על הכיריים.

00

החמות – כשאנה פטרובנה חיפשה איך לעזור למשפחה ופתאום גילתה: לפעמים הדרך לקרבה היא להפסיק להילחם ולהתחיל פשוט להיות там, יחד – סיפור על כעס, דאגה, פיוס ואהבה בבית של שלושה דורות

אסנת בן-דוד ישבה במטבח ובהתה בסיר החלב שעלה על הכיריים.

00

החמות: איך למדתי להפסיק להילחם עם בעלה של בתי ולמצוא שקט במשפחה שלנו

צביה רוזן ישבה במטבח, עוקבת אחר קומקום החלב המבעבע

05

אני בת 25 וכבר חודשיים גרה עם סבתא שלי דודתי – בתה היחידה שנשארה לה – נפטרה במפתיע לפני חודשיים. עד אז סבתא שלי גרה איתה. חלקו בית, יום-יום ושקטים משותפים. אני הייתי באה הרבה לבקר, אבל לכל אחת הייתה את החיים שלה. הכל השתנה כשסבתא נשארה לבד. אובדן הוא לא דבר זר לי – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. מאז למדתי להתמודד עם החסר ולהמשיך. את אבא שלי מעולם לא הכרתי, אין כאן סיפור נסתר – פשוט לא היה. אז כשדודתי הלכה לעולמה הבנתי – נשארנו רק אני וסבתא. הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו מוזרים – סבתא לא בכתה, אבל כאבה ניכרה בכל פרט. קמתי להישאר איתה “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות – עד שהבנתי שאני כבר לא הולכת משם. מאז לא חסרות דעות – יש שאומרים שמגיע לה שתהיה איתה, ויש שחושבים שאני מבזבזת את הנעורים שלי ושבגילי צריך לטייל, לצאת, לאהוב. שואלים אם אני לא מרגישה לכודה, מפחדת להישאר לבדי, אם לא קשה לי. האמת? אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת, חוסכת, מנהלת את הבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד ורואות טלוויזיה בערב. אני לא מרגישה ויתור – אני מרגישה בחירה. אין לי כרגע בן זוג, לא חושבת על ילדים או רילוקיישן. אני חושבת על יציבות, נוכחות, על לא לחזור על מעגלי הנטישה שאני מכירה. סבתא היא כל מה שנשאר משורש המשפחה שלי – בלי אמא, בלי דודה, בלי אבא. אני לא רוצה שתחיה לבד או תרגיש שהיא נטל. אולי בעתיד החיים שלי ילכו לכיוון אחר – אטייל, אתאהב, אלך לדרכי. אבל כרגע זה המקום שלי, לא מתוך חובה ולא מרגשות אשמה – מתוך אהבה אליה ואליי. מה אתם הייתם עושים?

אני בת 25 וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי.

05

אני בת 25 וכבר חודשיים חיה עם סבתי הדודה שלי – בתה היחידה שנותרה בחיים – נפטרה בפתאומיות לפני חודשיים. עד אז סבתא שלי חיה איתה. הן חלקו בית, שגרה, שתיקות. אני הייתי באה לעיתים קרובות, מבקרת אותן, אבל לכל אחת הייתה את החיים שלה. הכול השתנה ברגע שסבתא שלי נשארה לבד. אובדן הוא לא דבר זר לי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. מאז למדתי לחיות עם היעדר כחלק מהיומיום. את אבא שלי מעולם לא הכרתי – אין פה סיפור, אין אמת נסתרת – פשוט לא היה שם. כשלפתע עזבה גם הדודה, הבנתי משהו ברור: נשארנו אני וסבתא שלי בלבד. הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו משונים. סבתא לא בכתה כל הזמן, אבל הכאב היה טמון בפרטים הקטנים – קמה לאט, שכחה לכבות אורות, התיישבה ובהתה בריק. אמרתי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות, עד שיום אחד סידרתי את הבגדים והבנתי שאני בעצם כבר לא הולכת. מאז לא חסרים דעות. תמיד יש לאנשים מה לומר. יש שאומרים שעשיתי את הדבר הנכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שאיבדה את בתה האחת לבד. אחרים טוענים שאני מבזבזת את הנעורים – שבגיל 25 צריך לטייל, לצאת, למצוא זוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אם לא כבד לי, אם אני לא מרגישה כלואה, אם אני לא חוששת שיום אחד אשאר לבד. האמת, אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת, חוסכת, מחזיקה את הבית, מלווה את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, בערבים רואות טלוויזיה. אני לא מרגישה שוויתרתי – מרגישה שבחרתי. אין לי עכשיו זוגיות, לא חושבת על ילדים או על רילוקיישן. אני חושבת על יציבות, על נוכחות, על לא לשחזר את סיפור הנטישה שאני מכירה לעומק. סבתא היא מה שנשאר לי מהמשפחה הקרובה. אין לי אמא, אין לי דודה, אין לי אבא. אני לא רוצה שתחיה את השנים האחרונות בתחושת אשמה או כובד. שלא תאכל לבד כל יום או שתירדם בתחושה שאין איש סביבה. אולי בעתיד החיים שלי יפנו לדרך אחרת – אולי אטייל, אתאהב, אעזוב. אבל כרגע, כאן מקומי. לא מתוך חובה. לא מתוך אשמה. כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לידה. ומה אתם הייתם עושים?

אני בת 25 וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי. הדודה שלי –

02