ביום ההוא, אסתר חוותה אירוע בלתי נשכח בעבודתה. פתאום נזרקה לעברה חתיכת תפוח. כל הלקוחות בחנות, העובדים, המנהלת והמנהל כולם ראו זאת בעיניהם.
“מהמראה שלה, אף אחד לא היה חושב שהתנהגותה כה לא הולמת,” אמרו המבקרים. האישה ששלחה את העלבון בכיוון של אסתר נראתה מסודרת: היא לבשה חליפה, תסרוקתה הייתה רעננה, והמניקור שלה מושלם. נעליה היו עם עקבים גבוהים ומבריקים. מה בעצם קרה? אנשי החנות זיהו אותה מהביקור הקודם שלה, שהיה לפני כשני חודשים. אז ישבה בחנות שעות, חיפשה שמלה במשך כחמש שעות.
“אתם כולכם כל כך עצלנים וחסרי נימוס!”, הטיחה אז בפני הצוות. ובכל זאת, לא הייתה לה שום התנהגות גסה מצד העובדים; היא קנתה את השמלה והלכה. זה היה סוף הסיפור לפחות כך חשבנו. ביום ההוא שבה לחנות וביקשה להחזיר את השמלה. אפשר להניח שזה בגלל פגם, אך לא כן: היא לבשה אותה במשך חודשיים, נמאס לה מהצבע, ורצתה להחזיר אותה אף שכל תקופת ההחזרה כבר חלפה מזמן.
אסתר סירבה בנימוס. “צר לי, אי אפשר להחזיר אותה, התקופה עברה,” אמרה. “אז תנו לי החזר על פגם,” ניסתה האישה. “אני מצטערת, אבל איננו יכולים, אין פגם נראה לעין. אם תרצי, ניתן לשלוח את השמלה לבדיקת מומחה,” השיבה אסתר. “אין לי זמן לזה! תציינו בלבד שיש פגם ואני מסכימה,” הגיבה בקול רם. “הבנתי שאת מסכימה, אבל אי אפשר להצהיר על פגם ללא חוות דעת מומחה,” הבהירה אסתר.
הגברת פתאום העלתה רעיון משונה: “אני צריכה לטוס למדינה אחרת כדי להחליף אותה?” אסתר ניסתה להבין מה הקשר, אך לא הצליחה. האישה הרימה את קולה, והמנהלת יצאה מהמשרד אחרי ששמעה את הצעקות.
“מה קורה כאן?” “את המנהלת? לא מחזירים לי את הכסף!” “אפשר לדעת מתי רכשת אותה?” “למה אתם כל כך תקועים על התאריך? יש כתם על השמלה, זה פגם!” “אכן יש כתם, אך אי אפשר להחזיר בלי בדיקה, צריך לוודא שהיה שם מהתחלה…”
“עבריינות, מרמה בכל מקום!” קטעה האישה את המנהלת בצעקה. אסתר ניסתה שוב: “את לבשת את השמלה חודשיים, לכלכת אותה, וכעת את רוצה להחזיר אותה. אין אפשרות להחזיר פריטים משומשים, איננו יכולים להחליף שמלה.” ואז, ברגע הזה, קיבלה אסתר את המכה מישהו השליך עליה את התפוח. אף אחד לא שם לב מאיפה הוא הגיע. אסתר הרגישה מושפלת מאוד, עזבה את החנות בבכי.
האישה המשיכה להתווכח עם המנהלת והמנהלת החנות. “בואו נחזיר לה את הכסף ונסיים,” הציעה המנהלת. “לא,” אמרה מנהלת החנות בתקיפות, “אנחנו לא נרקוד לפי מנגינה של רמאים. היא כאן כדי להונות אותנו לא ניכנע לכל מניפולציה.” לבסוף, התקשרה המנהלת למוקד המשטרתי, והסיפור הסתיים שם.
כך, בימים ההם, למדנו איך לפעמים גבולות אין לאנשים שמבקשים להונות ולפעמים גם חתיכת תפוח יכולה להפוך לסמל של השפלה.
